טור שכתבתי בעקבות מקרה כואב שחוזר על עצמו בכל שנה בוריאציה שונה מעט, עת נשארות עשרות ומאות בנות ספרדיות ללא מסגרת, רק משום מוצאן או העובדה שאביהן עובד ולא במשרה תורנית. בטור ההוא פניתי בטענות להורים מדוע הם רוצים חינוך שכזה מאנשים גזענים, ומה בדיוק חינוכי כאן.

כיום אני פחות שיפוטית, אינני פונה בטענות להורים על כך שמנסים להתקבל למוסד זה או אחר, משום שאלו המוסדות במקומות המגורים שלהן, ולא לכולן יש מבחר. הבעיה במוסד ולא בהורים השבויים. אמנם, המוסד טוען להגנתו שהוא פועל על פי חוקי הביקוש וההיצע, וכיוון שכולם בחברה שלנו רוצים סמינר מסנן מפלה וגזעני, זו דרך הפעולה שלהם, כי “אחרת לא ירצו להירשם אלינו”. אינני מקבלת זאת, אנשי חינוך יכולים וצריכים להעמיד אמירה חינוכית ברורה נגד סינון וגזענות ולא להיכנע לקומץ הורים שרוצים חינוך מסונן ו”טהור” על טהרת הגזע.

כמה וכמה נקודות יש כאן: אפליית יהודים ממוצא ספרדי, אפליית בנות שאביהן מקיים את צו התורה לפרנס את משפחתו, והכל בצורה של שקרים וגניבת דעת בהבאת הבנות ל”מבחן” שגם אם יעמדו בו, לא יתקבלו, משום שהקריטריון נעוץ בשם המשפחה ולא בידיעותיה של הבת.

אתחיל מניתוח שורש הבעיה. בימי קום המדינה, לא היה חינוך חרדי אליטיסטי. היה פשוט “חינוך חרדי”, שכלל תלמודי תורה ובתי ספר לבנות של החינוך העצמאי. מוסדות אלו קיבלו בנות מבתים שונים ללא סינון רב מדי, כל מי שחפצה נפשו בחינוך חרדי לילדיו קיבל זאת. לא זו אף זו, שמנהיגי הציבור ובחורי ישיבה בזמנים ההם, היו הולכים למעברות ומשכנעים הורים מעולי מרוקו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר “שלנו”, של החינוך הכשר, וראו שליחות קדושה ברישום ילדים יהודים רבים ככל האפשר למערכת החינוך החרדית. אף אחד לא בדק האם אבי הילד חובש שטריימל, או כיצד לבושה אמו. כל ילד יהודי התקבל, ומטרת המוסד הייתה לחנך את כל הילדים, מהיכן שרק הגיעו, לקיום מצוות בצורה המהודרת ביותר שיש.