בוקר צום עשרה בטבת בעיריית בני ברק. מנהלת מחלקת הנדסה, אישה חרדית מבוגרת, פותחת את הישיבה בדברי תורה וכיבושין ומזכירה את יום הקדיש הכללי, לפני שתתחיל את נאומה המקצועי שלשמו התכנסה הישיבה.

אחד הנוכחים עוצר את דבריה, ואומר שלא ראוי שאישה תאמר דברי תורה ומוסר, ומציע לעבור מיד לנושא המקצועי לשמו התכנסו.

הסיפור הזה אינו נקודתי. הוא מבטא היטב את האבסורד של האישה החרדית יראת השמים ועתירת הידע התורני והמקצועי, בחברה שבה הפער בין הרצוי למצוי הוא ת”ק פרסה, ראי לחברה שלא מתמודדת עם שינויים.

הנשים החרדיות עברו שינוי מהותי במאה השנים מאז הקמת בית יעקב, אך הגברים לא התרגלו לשינוי ולא תמיד מקבלים אותו. היצור החדש הזה, אישה עם עמדה תורנית משלה, שהיא גם אמא לעשרה ילדים אך גם מנהלת מחלקה בעירייה ובעלת סמכות מקצועית, לא מתאימה לתבניות שהגברים החרדים היו רוצים אותנו בהן. בהעדר שיח מסודר על הנושא, התגובות האוטומטיות לכל ניראות של אישה בציבור הן משפילות וחסרות קשר למציאות. גם הכתיבה והשיח אודות זוגיות, מקומן של נשים ועוד, מכוון כולו לנשים בלבד בעיתונים ייעודיים ואילו הגברים לא נמצאים בשיח ששואל ועונה ולומד על הנשים בזמננו. האפולוגטיים שבהם, המודעים לעליית מעמד האישה ולביקורת הפמיניסטית על היהדות,  שולפים מימרות חז”ל המאדירות את האישה כדי לומר הנה, מעמדה של האישה החרדית הוא מצוין, אך חלקם כלל לא מבינים את התמורות הרבות שחלו הן בעולם והן אצלינו פנימה במעמד האישה. האחרונים עשויים לשלוף את המימרות החז”ליות הפחות מכבדות על נשים, כהוכחה לנחיתותן של נשים או כאמירה תורנית שאמורה לכוון את השקפתינו אודות נשים.

מאמרי אודות פמיניזם חרדי שהתפרסם בשנת 2018 במוסף “שבת” של מקור ראשון, היכה גלים והגיע למקומות מפתיעים. אמנם ניסיתי לכתוב מניפסט פמיניסטי שיתאים לכלל החרדים, אך התוצאה הינה פמיניזם חב”די ומשיחי. מן הסתם, זו אני, וזה הפמיניזם שבו אני מאמינה.