טור שבוחן את תרבות ההשתקה החרדית, מקורותיה ומחיריה. בראש ובראשונה היא נובעת מתחושת מיעוט נרדף שלא רוצה שיחשבו עלינו דברים רעים. אבל יש כאן עוד שני היבטים נפוצים הגורמים לחרדי המצוי לא לדווח על פשע. ההלכה של “דין מויסר” האוסרת להלשין על יהודי אחר למלכות, כלומר לרשויות, חלה במשך שנים רבות גם על אנסים ופושעים מזיקים ממש, שבגלל יישום מעוות זה של ההלכה נשארו בינינו להמשיך ולפגוע. מנגנון נוסף שעודד זאת הוא השידוכים, כולם מרחמים על ילדיו של הפוגע, הם חפים מפשע אך שמם הטוב ייהרס בשידוכים. ומתוך הרחמים הללו נמנעו אנשים מדיווח על פושעים.

השאלה הגדולה כאן היא, האם זה מה שהתורה רוצה? איפה “צדק צדק תרדוף”? איפה שוטרים ושופטים תתן לך בכל שעריך? איפה לולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו? ההבנה הפשוטה שללא דיווח למדינה על פשעים ועצירת פושעים, אנחנו חיים באנרכיה שפוגעת בכולנו, עוד לא חילחלה לכל המגזר. האנטגוניזם למדינה והמשכיות הטראומות מהגלות בה באמת נרדפנו, גורמת להתייחס גם למדינה שלנו כאל שלטון זר ועוין שעדיף לא לשתף עמו פעולה.

באמת ההלכה היא, שחיפוי על פשע אינו רצוי ביהדות, עד כדי כך שהמחפה על פושע נחשב שותף לפשע. “אין לך משפחה שיש בה מוכס ואין כולם מוכסין, שיש בה לסטים ואין כולם לסטין.

מפני שכולם מחפים עליו” (תלמוד בבלי, שבועות ל”ט א’). המציאות המוכרת והעגומה של רבנים המחפים על אנסים ופדופילים, מאפשרת עוד ועוד פשעים, עוד ועוד נשמות טהורות שנהרסות, עוד ועוד משפחות שבורות.

וכל זה נעשה משתי סיבות, גם כדי לגונן על האנס (ועל זה נאמר כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר אל רחמנים), ובעיקר כדי שלא יתפרסם שיש בינינו פושעים כאלו.

והנה בסופו של דבר, הפשעים מתפרסמים, ולא רק הפשעים אלא גם הטיוח ושיתוף הפעולה של הרבנים. כואב לי מאוד לכתוב על זה, אבל במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.