מלחמת שמחת תורה תשפ"ד

כתבה שפורסמה במגזין “נשים” של מקור ראשון

משהו מתחיל לזוז

“כשאני הייתי נער בן 19, לא היתה לי בחירה אם להתגייס או לא, היה ברור שאני לא מתגייס, כמו כל נער חרדי. אבל אם יש משהו שמייסר אותי בימים האלה, זאת העובדה שלא הייתי כמו החבר’ה הצעירים שם, בזמנים הקשים למדינת ישראל, כדי להגן על המדינה שלנו. אני תופס את עצמי בבית, כשהאחרים במילואים, ואני אומר כל הזמן: איפה היום אני יכול לעזור. באופן אישי דיברתי עם כמה חברים שנמצאים במצב שלי, והם אומרים את אותו דבר. מתחרטים שלא התגייסנו, והיינו רוצים להיות שם”

דבריו של יקי אדמקר, כתב כנסת וחרדים ב”וואלה” ומגיש ברדיו קול ברמה, נאמרו באולפן “הפטריוטים” בערוץ 14 ועוררו סערה משני הכיוונים. צייצני הטוויטר החרדים מיהרו לתקוף את מי שמזיז את הגבינה של הקונספציה החרדית הקיימת, ואילו החילונים תקפו אותו בארסיות על כך שנזכר מאוחר מדי.

אדמקר אינו היחיד המשמיע קול כזה, זוהי תחושה של רבים וטובים במגזר החרדי, שיצאו לעבוד וכבר אינם יושבים באהלה של תורה. מבינים מאוחר מדי, שבני גילם נושאים בנטל המילואים עוד שנים רבות, שהגיוס אינו רק נקודת הזמן של שלוש שנות שירות סדיר. הקולות הללו נשמעו בעבר  במבצע צוק איתן, עת אברכים הכריזו שהם מוכנים לעזוב את הכולל ולעלות על טנק לעזה, וקלטו שכדי ליישם זאת, צריך היה להתגייס בימי שגרה למשך שלוש שנים על מנת לתת תועלת של ממש לביטחון.

 

גם במבצע שומר חומות, שחידד את הסכנה ליישובים החרדיים והגביר את הצורך בכיתת כוננות, נפלו כמה אסימונים שלא רק התורה מגנא ומצלא, אלא צריך לעשות השתדלות בהגנה גשמית. אולם כעת, במלחמה הזו, הגענו לסוג של מכת מחץ שמחזירה את כולנו לתודעת הסכנה של שנת תש”ח, מה שגורם לאנשים רבים לחשב מסלול מחדש, גם בתחום הזה.

חרדים רבים ברשת כתבו בימים האחרונים פוסטים ברוח דומה, והפיצו את אופציית גיוס שלב ב’ המיועדת לחרדים המתחרטים. גם יקי אדמקר הגיש בקשה לצבא, מתברר שצה”ל לוקח ברצינות את הבקשות אפילו בימים אלו של עומס, ומתחיל הליך גיוס של כשלושת אלפים חרדים שהצטרפו לשירות שלב ב’ המיועד לאנשים עובדים, ויעברו מיד לאחר השירות המקוצר לשירות מילואים בו יסייעו לצבא בתפקידים עורפיים.

הרב רמי ראב”ד, רב צבאי בוגר ישיבת חברון שהצליח בשנות שירותו בצה”ל ליצור שירות חרדים בהיקף של אלפים ללא התנגדות רבנית (שח”ר כחול), פנה כבר ביום השלישי למלחמה לאכ”א והציע להם את הרעיון. באכ”א אמרו לו, תביא 50 איש ונדבר. בשעה ארבע אחר הצהריים הרב רמי החל להפיץ את היוזמה בוואטצאפ, ובשעה תשע בערב הגיע לפגישה עם בכירי אכ”א כשבידו רשימה של 450 מתנדבים רשומים.

אולם, כל זה מתרחש בשוליים העובדים והמשתלבים של המגזר,  ונראה שאינו נוגע אל המסה העיקרית של בני המגזר החרדי, בטח לא אל המחנכים והרבנים. כדי להבין את מה שקורה כעת, צריך להבין מה קרה קודם, ולפתור במעט את שיח החרשים המלווה את הסוגיה כבר 75 שנה.

זה לא החוק, זה החינוך

הויכוח הציבורי בנושא מתעורר בכל פעם סביב חוק גיוס כזה או אחר המתרקם בכנסת, או בהתערבות בג”ץ סביב חוק הגיוס. מה שהציבור הישראלי איננו מבין, כי החוק אינו הגורם  שמניע אנשים להתגייס, משני הצדדים: החילוני לא מתגייס כי החוק אמר, והחרדי לא מתגייס גם אם תבטלו לו את הפטור. בהרצאה שאני נותנת בנושא אנשים מתקשים לקבל זאת, כי ישראלי מצוי  לא מודע לכמות האינדוקטרינציה שהוא מקבל בתחום. מבחינתו זה המובן מאליו, ולכן הוא תובע את המובן מאליו שלו מצעיר חרדי בן 18, בלי להבין את הפערים העמוקים בחינוך ובתפיסת המציאות.

החילוני, המסורתי והדתי מתגייסים לצבא, לא “כי אין ברירה” ולא כי החוק מחייב. הם מתגייסים כי הם חונכו לכך באופן אקטיבי. מגיל אפס, במשפחה, במוסדות החינוך ובאמצעות כלי התקשורת. בכל שנה, יום הזיכרון הוא שבוע שלם שבו אדם שומע במוסדות החינוך, ברדיו, בטלויזיה ובמשפחה סיפורי גבורה, שירים וטקסים משמעותיים המנכיחים את הצבא וגיבוריו כמגש הכסף המאפשר את חיינו כאן, את הנטל הביטחוני שעל כולנו לשאת כאזרחים של מדינת היהודים היחידה בעולם. נציגי הצבא מגיעים למוסדות החינוך, במשפחות וותיקות יש דוגמא אישית של אב, סב, דוד גיבור, שכולם היו בצבא. משפחות ישראליות רבות מכירות מקרוב את משפחות השכול, ומיליון וחצי אנשים מגיעים ביום הזיכרון לטקסים בבתי העלמין הצבאיים. אך גם משפחה של עולים חדשים שאין לה אב וסב ששירתו או מכרים ממשפחות השכול, חווה יחד עם כל עם ישראל את היחס לצבא. בחברה הכללית ישנו גם המקל, היחס הרע למשתמטים, והגזר, הזדמנויות כלכליות וחברתיות שנוצרות כתוצאה מהקשרים בצבא. הנסיבות כולן מובילות את הצעיר הישראלי בן ה18 למקום אחד, לבקו”ם. זו הציפייה ממנו, ואם לא יתגייס, יאכזב את כולם. ישנן חברות ישראליות שהבוט שלהן מסנן החוצה מראש כל קו”ח שלא רשומה בו המילה צבא, והשאלה “מה עשית בצבא” ממשיכה להוות שורה משמעותית ברזומה התעסוקתי והציבורי. הצבא הוא חלק ממסלול החיים של צעיר ישראלי בציבור הדתי והכללי.

את כל זה אין לצעיר החרדי, אדרבה, ההיפך הגמור. יום הזיכרון לחללי צה”ל לא קיים במוסדות החינוך החרדיים, וההתמודדות היחידה היא עם הצפירה, החודרת את החומות ומעוררת ויכוח על אימוץ מנהג גויים. הצפירה מהווה ריטואל מעין- דתי שהחרדים אינם מוכנים לאמץ, במסגרת השמרנות החרדית שאינה מאפשרת הוספת מנהגים חדשים. אבל הויכוח המתוקשר על הצפירה מסיט אותנו ממה שבאמת חסר: אין סיפורי גבורה על חיילים, אין טקס, אין שיחה על משמעות היום, ובמקרי קצה מארגנים כנס רועש כדי שהתלמידים לא ישמעו את הצפירה כלל. מקרה מביך אחר הראה לי את עומק הבורות, כאשר המלמד בתלמוד תורה הסביר ביום הזיכרון, מדוע איננו מציינים את יום השואה (!). כלומר, הוא אפילו לא ידע מה הצפירה ביום ד’ אייר באה לציין.  לרוב החרדים אין היכרות קרובה עם משפחה שכולה, וגם אם מכירים, אין מודעות לכך שיום הזיכרון הוא מעין יארצייט נוסף שבו המשפחה מתכנסת באבלה על החייל שנפל. האידאולוגיה של ההתנגדות לכל מה שהמדינה קובעת, היא המובילה את השיח ביום הזה, גם במקרים הנדירים שבהם כן מספרים, לצד ההסברים האידאולוגיים, סיפורי גבורה. העדר לימודי הבגרות לגברים חרדיים מוסיף נדבך בחוסר ההכרה בנס הביטחוני ששמו מדינת ישראל, ובצורך בתחזוק הנטל הביטחוני המלווה אותנו עד היום. בוגר ישיבה ממוצע עשוי לא לדעת את ההיסטוריה של המציאות כאן, ברמה הבסיסית ביותר של ידיעת שמות המלחמות הגדולות. הצבא אינו חלק ממסלול החיים הצפוי של החרדי: תלמוד תורה, ישיבה, חתונה, כולל מספר שנים, משרה תורנית או עבודה אחרת. אף אחד לא מתכנן להיות בצבא, אף אחד לא מתכנן שהילד שלו יהיה בצבא.

נער בחינוך הממלכתי מיישם את כל ציפיות החברה ממנו בכך שילך לבקו”ם, נער חרדי יאכזב את כל סביבתו ומשפחתו אם יעז לחשוב בכיוון.

כלומר, עוד לפני האידאולוגיות של “נאר תיירה” (רק תורה), ההצדקה של הפטור מפאת “תורתו אומנותו”, ורעיון “תיבת נוח” של היבדלות מיהודים שאינם שומרי מצוות, חסר כאן החינוך האקטיבי והיחס החברתי הדרוש כדי שאדם ירצה מעצמו להקדיש שנים, או אפילו כמה שבועות מחייו ולהתגייס. ולכן, גם כאשר נער חרדי לא מיישם את החינוך של תורתו אומנותו, לא לומד, או שסיים ללמוד ויוצא לעבוד- הוא לא ילך להתגייס. גם בגיל שלושים, כאשר אין סכנה רוחנית של היסחפות אחרי בני נוער.

בנוסף, בציבור החרדי רווחת הטענה, ובצדק, שגם הציבור הכללי לא מכיר בנטל הרוחני אותו נושא הציבור החרדי, נטל שימור המסורת והעברתה לדור הבא. גם בנטל הזה אין שוויון, ולא כל היהודים משתתפים במאמץ לשמר את הסיבה לשמה העם הזה קיים כאן, להיות גוי קדוש.

במלחמה הנוכחית, כמות סיפורי הגבורה של החיילים כה גדולה ועצומה שייתכן והתוכן הזה יגיע ליותר נערים במגזר, מהיום השני למלחמה מדינת ישראל נמצאת במעין יום זיכרון אחד ארוך , מהבחינה הזו שקוראים כל העת על גיבורים בקרב, חלקם חיים ב”ה וחלקם לצערינו נהרגו.

ההיסטוריה של הפטור: בן גוריון, בגין והפלג הירושלמי

בקום המדינה, היחס לגיוס היה שונה לגמרי. רבים מהחרדים היו מחוברים לאתוס הציוני ברמה הבסיסית של הקמת בית לאומי לעם היהודי, גם אם התנגדו בכל מאודם לחילוניות של המדינה. פטור תורתו אומנותו שהעניק בן גוריון ל400 בחורי ישיבה, גדל עם השנים אך היה מוגבל מספרית. אלו שלא קיבלו מעמד תורתו אומנותו,  התגייסו, מלבד הפלגים הקיצוניים שהוציאו פטור בדרכים שונות ומשונות. עם המהפך ב77 פתח בגין את פטור תורתו אומנותו ללא הגבלה, ומאז ועד היום התנאי היחיד לקבלת הפטור הוא להיות רשום בישיבה.

 בציבור עצמו הפטור עבר תהליך אחר. אצל קהילות הקנאים התנגדו לקיומה של המדינה עצמה וממילא לא חשבו לרגע להתגייס. אך לגבי הרוב החרדי, בעבר היה ברור כי כל יהודי חייב לשאת בנטל, ומי שאינו הולך לצבא צריך הצדקה מוסרית כדוגמת תורתו אומנותו, שבזכות תורתו יש שמירה מלמעלה על עם ישראל. הרב שך אף הגדיל לומר שמי שמשתמש בפטור ואינו לומד תורה יש לו דין רודף שכן בכך הוא מסכן את הפטור לאלו שכן לומדים.

אולם במשך השנים עם ההיפרדות הגיאוגרפית לאזורים נבדלים, החרדים כבר לא מכירים שכן חילוני ולא רואים את קצין העיר דופק אצל השכנים כמו במלחמת יום כיפור. ממילא, התשובות שחרדים נותנים לעצמם כיום הן שונות לגמרי, ואף לא ברור להם שיש כאן שאלה או בעיה. התפיסה הקיימת היא שחרדי לא מתגייס נקודה, ולכן גם כאשר נער נושר מישיבה, הוריו  יעדיפו שהוא יעבוד בסביבה חרדית העיקר שלא ילך לצבא. הפחד מחילון נעשה להצדקה העיקרית, וההימנעות מגיוס נעשתה מגדיר זהות של החרדיות, לא פחות. ממילא, כל חוק הגיוס נועד להילחם בעצם קיומנו כחרדים, ומבחינתם של חרדים רבים, הדיבורים על שוויון בנטל מהצד החילוני, זה כי רוצים לראות אותנו מתים, כלומר שנאה.

הנרטיב הרווח כיום הוא שחרדים תורמים למדינה א. באמצעות לימוד תורה שמגינה ומצילה את העם ב. במגוון ארגוני חסד כגון זק”א הצלה ועוד שאפשר להחשיבם כשירות לאומי ג. “כל אחד תורם בדרכו”. כפי שראינו במלחמה הזו ובקודמותיה, התגייסות מדהימה של אלפי חרדים לסיוע בכל מה שצריך החל ממזון למשפחות המפונים וכלה בציציות ללוחמים.

גם כעת, מול ההתגייסות האדירה של עם ישראל והחרדים בכללם לפנק את הלוחמים, קמו יוזמות לפנק את בחורי הישיבות כדי לומר להם שתפקידם בעת מלחמה חשוב לא פחות מתפקידם של החיילים בגבול.

הפלג הירושלמי הוא הקצנה שהתרחשה כתגובת נגד לכניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה הישראלית. הציבור הליטאי התפצל לשניים, וכנגד “גזירת הגיוס” עם הסנקציות נגד מי שלא מתגייס, וקמפיין השנאה לחרדים שנלווה אליה, ציבור שלם החליטו שלא די להם בפטור תורתו אומנותו, אלא הם בכלל לא רוצים לבוא לבקו”ם כדי לחתום על הפטור. מבחינתם הם מלכתחילה לא חייבים בשירות צבאי כדי לפטור את עצמם ממנו. בתפיסה שלהם, אין צורך כלל בקיומו של צבא, וכל הצורך בצבא נולד מכך שיש אנשים שלא לומדים תורה ולא שומרים מצוות. ולכן, אלו שיצרו את הבעיה, שיפתרו אותה. עוד הקצנה שקרתה בעקבות לפיד, קמפיין החרד”קים שהפך את הגיוס החרדי מתופעת שוליים שחיים איתה בשלום לתופעה מושמצת ונרדפת.

” אני יודע בבירור שהציבור החרדי לא נגד הצבא אלא בעד לימוד תורה”, אומר הרב רמי ראב”ד, “כשאני סיימתי ישיבה היה נפוץ להתגייס כשמפסיקים ללמוד. מי שעשה את זה לא היה חריג או מוקצה, גם אם לא היה הנורמה. האנטגוניזם התחיל רק בגלל איומים בסנקציות וגיוס בכפיה”.

 

ניתן להניח כי אלפי החרדים שמתגייסים כעת ומסתובבים ללא מורא עם מדים בשכונות החרדיות, ישנו משהו באווירה, ויתקנו במשהו את הנזק שנוצר אז. ילד חרדי שחינכו אותו שצה”ל הוא איום על עולם התורה, ורואה את אבא שלו או המלמד מתגייסים, כבר לא יפתח התנגדות לגיוס. 

 

שירות אזרחי אינו הפתרון

מהצד החילוני נשמעים לעיתים קולות הקוראים לפתור את בעיית השוויון בנטל באמצעות חיוב  החרדים ב”תרומה כלשהי למדינה” כמו שירות לאומי בקהילה.

אולם, המלחמה הזו מראה יותר מתמיד כמה הנטל הביטחוני עודנו כאן, והוא כבד, והוא דורש הרבה חיילים, אולי יותר ממה שראשי הצבא חשבו, והוא דורש אזרחים לוחמים שיגנו על היישוב והשכונה שלהם עוד לפני שהצבא מגיע. אם חלילה יישוב חרדי היה מותקף, לא היתה לנו כיתת כוננות עם לוחמים עזי נפש כמו בכרם שלום, או אזרחים שהם לוחמים שעוזבים את המשפחה בממ”ד ויוצאים להילחם. הפטור הגורף מגיוס הוא כבר בגדר פיקוח נפש עבור החברה שלנו.

שוחחתי עם יקי אדמקר, על התחושות שהובילו אותו לעשות מעשה ולהתגייס. “כשמדברים מולי נגד חרדים ואומרים לי לך תעבוד, או למה אתם לא משלמים מיסים, זה לא מזיז לי, כי אני יודע שאני עובד ומשלם מיסים. אבל כשאומרים לי לא היית בצבא, זה כן מדגדג, כי אני יודע שלא לקחתי חלק במשהו חשוב. ולכן אמרתי לעצמי, תתקן את זה. אז יהיו כאלו שיגידו, איזה מן גיוס זה שלושה  שבועות כשאנחנו עשינו שלוש שנים?

אף אחד לא מאשים אותי, ואני לא חייב לעשות את זה, אבל אני מרגיש צורך להשלים את זה. וכמוני 3,000 חרדים שנרשמו השבוע לשירות שלב ב’, בגיל שלושים, עם אישה ועבודה וילדים, כדי להיות חלק מהמדינה הזאת.

זה נראה לי כמו חלום שלא הייתי מדמיין- זו כמות עצומה!

אם זה יגיע לממדי גיוס ענקיים אחרי המלחמה- ממש לא. הגיוס הנוכחי מגיע מחרדים שנחשפו להוויה הישראלית באמצעות העבודה והתקשורת, ובני ה18 אינם כאלו, הם עדיין עמוק בבועה החרדית והצבא נראה להם כמו משהו שלא שייך אליהם.

כמות התגובות שאני מקבל בעקבות מה שדיברתי, היא מטורפת, כל החרדים שואלים איך נרשמים, למה הצבא לא חוזר אלי. אני פשוט בהלם מזה. זה פשוט קורה, ואין שום מחאת רבנים על זה”.

חינוך לגיוס מגיל צעיר

במקום להתחרט בגיל שלושים, יש כאלו שבונים יסודות לגיוס בגיל צעיר. פניתי לראיין את הרב כרמי גרוס, רב בישיבת הסדר חרדית טכנולוגית בגן יבנה. מתברר שבעשור האחרון קמו מספר  ישיבות הסדר חרדיות, ובכולן יחד מספר התלמידים הינו כ-700. הרב גרוס הוא עולה מארה”ב, וכמוהו 15% מתלמידי הישיבה הם ממשפחות עולים. בקרב החרדים מארה”ב יש יותר ציונות, ופחות אנטגוניזם למדינה ולצבא.

“אין ספק שבעולם החרדי היום, יש המון בחורים שלא מוצאים את עצמם בעולם הלימוד. הישיבה היא לא בשבילם. אין ראש ישיבה שלא יודע את זה, והאחוזים משתנים לפי הישיבה. זה לא בחורים רעים או לא טובים, פשוט לא בנויים לשבת יום שלם ללמוד. אבל בעולם הישיבות מרגישים שאין ברירה, מה, נשלח אותם לרחוב? שילכו לצבא? צבא זה מדליק את כל הנורות האדומות.

הפחד מחילון מוצדק, אני לא מבטל אותו. אבל בארה”ב למדנו לשים קוים ולא לשים חומות. כלומר,  אתה יכול להיות חבר של אדם ולשחק איתו פוטבול ולהיות חלק מהתרבות שלו, אבל יש קו שאתה לא עובר. לא חומה בינך לבינו, אלא קו. הבעיה של בניית חומות הדת כיום היא, שהלבנים עשויות מזכוכית. היא מאוד שבירה, ואפשר לראות מה הולך בצד השני. ולכן בארה”ב החרדית אין חומות אלא קו. לא צריך שנאה ודמוניזציה לצד השני. אפשר להיות חלק מהתרבות האמריקאית ועם זה לדעת שיש קו שלא עוברים.

כשהתחלתי את הישיבה אמרו לי שכאן זה לא ילך, וכולם יורידו את הכיפה כשיגיעו לצבא, כי כאן זה לא אמריקה. אבל הצלחנו ב”ה. וגם בארה”ב לא חסר לצערינו יוצאים בשאלה, אין איך למנוע את זה. אבל התלמידים שלנו הוכיחו את עצמם ועושים קידוש השם גדול בצבא, נשארים חרדים ומקימים משפחות טובות.

הממשלה לא מתחילה להתעסק בדבר הזה, של גיוס חרדים דרך עידוד ותמיכה ליוזמה כזו. רק עוסקים בחקיקה וכפיה. לצערי הצבא לא מבין שזה המודל שצריך לטפח. הכל צמח מלמטה, מחרדים שהגיעו למסקנה שאפשר וצריך אחרת.

בימים האלו של המלחמה, אני חושב שבאיזשהו מקום הבחורים שלנו  מרגישים טוב יותר, שהם עשו את הדבר הנכון. במקום מה שנתנו להם להרגיש מחוץ למחנה, שעשו חטא, כעת מרגישים יותר גיבוי מהחברה, כעת יש יותר גאווה ללכת עם מדים בשכונה חרדית. אבל אני רוצה לומר לך, חרדי רגיל שיוצא לעבוד מרגיש כאילו הוא אזרח סוג ב’, כי הוא עדיין מבקש אישור מהחברה החרדית המיינסטרים. החבר’ה שלנו כבר לא שם, יש להם עולם אחר והם לא מצפים לאישור מהחברה החרדית המיינסטרימית.  כי אנחנו נותנים להם להרגיש שהם לכתחילה ולא סוג ב’.

אין ספק שאחד הדברים הנפלאים שקרו כעת זה האחדות. הביאלה רבי כתב לרגל המלחמה שאם פעם היה חשוב ונכון שנהיה מחנה נפרד, כעת ראינו בצרה הגדולה שה’ לא רוצה זאת, שהגיע הזמן לאחדות עם כלל ישראל, כולל עם חוטאים, שלא נהיה נפרדים.

הנקודה המאתגרת היא שהיסוד של האחדות היא הקרבה. אי אפשר לאחד בלי לוותר קצת. ברגע שאנחנו עם הפוקוס רק על הערכים שלנו בלי להכיר בשני ולזוז קצת, אי אפשר להתאחד. כשבחור חרדי מוכן ללכת לצבא זו הקרבה רוחנית, והוא מוכן לעשות את זה למען העם, לאחדות. זה משהו מאוד חדש. כאשר חרדים חיים את החיים של עבודה ואקדמיה וצבא ועדיין עובדי ה’ ומתפללים ולא משתנים במהות, זה נותן פתח לאחדות עם הכלל.”

עוד מתוצאות המלחמה, ראיונות בתקשורת החרדית עם לוחמים יראי שמים מהציבור הסרוג, מעניקים אף הם השראה ודוגמא לשילוב ספרא וסייפא. התגובות הנלהבות באתרים החרדיים מנכיחות את התהליך. נראה שהאתוס המרכזי יישאר לימוד תורה והצדקת פטור תורתו אומנותו, אולם רעיון הפטור הגורף שנוצר כתוצאה מאידאל תיבת נח, רעיון ההימנעות מגיוס כחלק מהזהות החרדית, הולך ומאבד את הלגיטימיות שלו, לפחות בקרב הציבור החרדי העובד.