המגזר שלנו מוסלל לעבודה בתחום החינוך, כך שאני מוקפת במורות וגננות. ההסללה לכיוון זה נובעת במידה רבה מתנאי העבודה של המורים המאפשרים הורות נינוחה יותר והתאמת החופשות לחופשות הילדים, ולכן היא קיימת בעיקר בצד הנשי. עצם זה שאנשים בוחרים במקצוע החינוך בגלל סיבה כזו היא בעייתית מכיוון שזה גורם לאנשים לא מתאימים להיכנס ולהפחית מאיכות החינוך של ילדינו. לעניין שלנו, עיקר הנזק בכניסת אנשים מסיבות אלו, הוא, שאי אפשר לשנות את אותם תנאים נוחים וחופשות מרובות. בנוסף לוועד הכוחני של הסתדרות המורים שלא מוכן לדון בשום אופן בזמני החופשות ובשינויים, גם המורים ברובם מזדהים על אופן הפעולה של הסתדרות המורים ועם שמירה על המצב הקיים.
לוח החופשות של משרד החינוך נוצר אי אז בשנות ה50 כאשר רוב האמהות היו עקרות בית ולכן הסוגיה לא היתה משמעותית למשק ולהורים. מעט האימהות שכן עבדו, נעזרו בסבתות. כיום, רוב מוחלט של האמהות בישראל עובדות והכלכלה זקוקה לזה, והסבתות כבר לא זמינות לסייע עם הילדים בחופשות, בין אם זה כיוון שגם הסבתא עובדת ובין אם זה כי זוגות צעירים רבים מתגוררים רחוק מההורים.
בטור הנוכחי אני חושפת את העלות למשק של כל ימי החופשה המוגזמים הללו, כאשר הורים נאלצים לא לעבוד, או לעבוד בצורה לא יעילה כאשר הילד איתם, או למצוא פתרונות יקרים בחוץ. מעבר לפגיעה הקשה במשק, יש גם פגיעה בחלשים ביותר שאין להם כסף לפתרון בתשלום ואינם יכולים להיעדר מהעבודה או להביא אליה את הילדים; הקופאית והמאבטח למשל, עובדים כל ימות השנה ללא חופשות כמעט ואין להם כסף לצהרון יקר שיפתור להם את בעיית החופשים המרובים של משרד החינוך. הגיע הזמן שלילדים מתחת לגיל 9 יהיו מסגרות חינוך כמו במעון התמ”ת, בהם המטרה המוצהרת היא לאפשר להורים לעבוד. ההיעלבות הקולקטיבית של המורים בטענות “מה אנחנו בייביסיטר”? לא מרשימה אותי, מכיוון שישנה חשיבות רבה לשמרטפות על הילדים כמאפשרת צמיחה במשק ורווחה כלכלית למשפחות הילדים. הדאגה לרווחת הילד, קרי הימצאות הילד במסגרת כדי שהוריו יוכלו לעבוד ולפרנס אותו, חשובה לא פחות מללמד אותו מתמטיקה.
