אודה, הכנת הכתבה הזו בלבלה אותי. חונכתי על אמונה מוחלטת בצדיק כדבר ברור מאליו. כשגדלתי אף למדתי לעומק את משמעות וחשיבות “עשה לך רב” ביהדות. השיח עם יוצאי הכתות כלל לעיתים שפיכת התינוק עם מי האמבט, כיון שנפגעו ברותחין נזהרים הם בפושרין, ומתרחקים מכל הזדהות עם רב אחד לאורו הולכים. לעיתים מתרחקים הם כליל מהתורה, למרבה הצער.

חלק מהתופעות אותן הם מזכירים כמאפיינות כת, זה החוויות הרוחניות שלי.  או סתם מאפיינים חרדיים כלליים שאפשר לומר אותם על כלל החרדים, כגון פסילת כל הזרמים האחרים וגאוות יחידה של הזרם “שלנו”. בקיצור, במקום ללמוד ממי שנפגע מהכת, הייתי חייבת לברר עם מומחים לכתות מה מגדיר כת, ועוד יותר מכך, לברר עם רבנים ומשפיעים היכן עובר הגבול בין חסידות או קהילה לגיטימית הסובבת סביב מנהיג נערץ, לכת. מה ההבדל בין ציות ואמונת חכמים לניצול ושליטה מניפולטיביים. 

אולם טרם הדיון המעמיק שברצוני לפתוח כאן, עלינו לשמוע ראשית כל את הסיפורים. להקשיב  לתהליך שבו הופך אדם אינטלגנטי לאישיות מחוקה המשועבדת כל כולה ומנוצלת לצרכיו של גורו הכת, או בתצורה החרדית שלו, רב קהילה שעובר את הגבול. להבין את הצרכים האנושיים עליהם עונה ראש הכת, ומתוך כך נקבל תמונה ברורה יותר היכן נורות האזהרה צריכות להידלק כאשר אנו או יקירינו נסחפים אחר דמות כריזמטית.

תמר צייטלין, בת 33, מצור הדסה. 

“גדלתי בבית חרדי רגיל”, מספרת תמר. “למדתי בבית ספר יידיש, בנות רחל בירושלים. התחתנתי וגרנו בבית שמש. השתייכנו לקהילת הקנואים, נטורי קרתא. גם בקהילות סגורות וקיצוניות כנטורי קרתא יש מאפיינים של כת, אבל זה שונה מכת אמתית ברמת ההרס הנפשי והמחויבות הכלכלית. 

החיים הקשוחים ומלאי השנאה בנטורי קרתא הובילו אותנו למצוא אור ואהבה אצל רב אחר, ברסלבר, שהוקסמנו משיעוריו, מצאנו יהדות מלאת חום ואהבה שנותנת מקום לכל הכשרונות.

דא עקא,כל הכישורים מופנים לראש הכת וללא תשלום. אנחנו באנו לשם כי באמת האמנו בביאת המשיח ורצינו שהוא יבוא, האמנו שהוא המשיח שלנו שמביא לנו גאולת הדעת. גאולה פרטית לכל מה שחסר לנו. וככה זה עובד, אחת רוצה את בעלה בחזרה, אחת רוצה ילדים, אחד שרוצה להיות עשיר, דרך החסרים של האנשים הוא מבטיח שאצלו הבשורה. הבסיס לכתות זה אנשים שהם חולי שליטה. הם בעצמם לא מאמינים כמה אנשים יש שיישמעו להם, לפעמים כתוצאה מכך שיש קהל, הם פתאום מאמינים בשטויות שהם מכרו לקהל. מדובר באנשים כריזמטיים, מזהי חולשות אנושיות, שיודעים לעורר הערצה בקהל ולגעת בכל אחד בנקודה שלו.

התחלנו ללכת לשיעורים והוקסמנו. הבעיות מתחילות כשאנחנו בכלל לא מרגישים אותן. אנחנו מכרנו את הבית באותה תקופה ותכננו לקנות בית אחר, וכשהכסף היה אצלינו, הוא לווה מאיתנו והחזיר, ואחר כך לווה שוב, ואז התחיל לשכנע אותנו שזה דבר גדול אם לא נבקש חזרה את הכסף, ושזה יעזור להפצת ספרים לקירוב הגאולה. לא חשבתי לרגע שהכסף ילך לנסיעות הנהנתניות שלו לחו”ל.

הוא היה עושה שיעורים ברמה גבוהה לחילונים בעזריאלי, משהו ראוותני כדי למשוך אנשים ברמה, להראות להם שהוא לא שנורר שצריך את הכסף שלהם. תהיתי בתמימותי למה הוא צריך את הכסף שלי הרי יש לו משלו. לא העליתי על דעתי שהוא משתמש בשלי…

הוא השתמש בסיפור התנ”ך שהנשים נתנו את התכשיטים למשכן, אז נתתי את התכשיטים שלי, אז הוא אמר “לא צריך, נתת מספיק” וגרם לי להתחנן אליו שיקבל, שתהיה לי הזכות לתרום לזה.

בתקופה ההיא הוא אמר לנו לעזוב את בית שמש כדי להתנתק מהחברה שהיינו בה. לא עבדנו, בעלי לא ידע במה לעבוד, בקהילת הקנואים לא עובדים, כולם שנוררים. אז מזה התקיימנו. אני ציירתי ועשיתי הכל בשביל ספרי המנהיג, עשיתי גרפיקה ועימוד למנהיג.

היינו צעירים ובעיקר תמימים כשהתחלנו להשתתף בשיעורים שנראו לנו אז כל כך קסומים. הגישה ששבתה אותנו הייתה השיח על אהבה לכל יהודי באשר הוא, שעמדה בניגוד גדול לאווירת השנאה שבה חיינו קודם. היינו סמוכים ובטוחים שסוף סוף מצאנו את האמת ולא שמנו לב איך לאט לאט הטבעת מתהדקת סביבנו ואנו נכנסים לתוך מערבולת של ניצול בשם השם. בקיצור, נקלענו לתוך כת נצלנית.

לאחר התקופה המוארת הראשונית, המלאה באופוריה, החיים הפכו לגיהינום עלי אדמות. הרב המתחזה הצליח, בתחכום רב, לנצל אותנו באופן כלכלי ולנשל אותנו מכל הרכוש שהיה ברשותנו: הבית, התכשיטים ובעיקר המקצוע שלי. הפכתי להיות מעין שפחה למען מטרות הכת.

נאלצתי לעבוד יומם וליל, במשך חמש שנים, ללא הפסקה וללא תמורה, תוך הפעלת מניפולציות פסיכולוגיות שגרסו כי זוהי זכותי וחובתי.

תפקידי היה לצייר, לעצב גרפית, לעמד ולהפיק לדפוס את כל הספרים, העלונים ודברי התורה של הרב ושל הכת שניהל.

נאמר לי שכל האסונות המתרחשים בארץ קשורים אליי, באחריותי ובגלל מעשיי, כי לא ציירתי מספיק באותו יום ועלי לעבוד שעות נוספות וליטול עוד הלוואות.

למגינת ליבי, גם כאן שמי לא הופיע כלל על העבודות שהוצאו תחת ידיי כי אני שימשתי בסך הכל שליחה טובה והכישרון לא היה שייך לי כלל וכלל, לדבריהם.

איך הצלחתם לצאת מהחור השחור אליו נקלעתם?

לאחר 5 שנים קשות של שבי פסיכולוגי, עת ילדתי בפעם החמישית, לא ניתנה לי חופשת לידה וימים ספורים לאחר הלידה אולצתי לעבוד במשך שעות ארוכות. הרגע שבו קרסתי פיזית לא איחר מלבוא. ראיתי לנגד עיניי מסך שחור ולא הייתי מסוגלת יותר לעבוד.

בצר לו, עבר ראש הכת לצוד את הטרף הבא שלו.

בזמן שהתפנה, התאפשר לי ללמוד, לקרוא, להרחיב אופקים ולגלות עולמות שלא ידעתי על קיומם. נחשפתי לחומר המתאר כיצד כתות בנויות ופועלות והבנתי שגם אני נפלתי לבור הזה.

אני רוצה להסביר רגע לקוראות מהו שבי פסיכולוגי.

זהו מצב בו אדם מושפע ממניפולציה מסויימת, המח שלו נכנס למצב אטום והוא הופך להיות הסוהר של עצמו.

כשהייתי בכת נאמר לי על ידי המנהיג שאסור לי לצייר למישהו אחר מלבדו. באמת פחדתי שיקרה לי או לילדיי משהו רע, באם אפר את ההוראה.
באחד הימים, קיבלתי הצעה לפרוייקט ציור ספרון ילדים מפורסם ביידיש. לאחר התחבטויות רבות, לא עמדתי ב’פיתוי’, הוספתי שעות נוספות וציירתי את הספר. אך לאחר שסיימתי וקיבלתי את התשלום, העברתי את הכסף שהרווחתי למנהיג כמתנה, בגלל נקיפות המצפון והפחד שהיה לי על כך שהפרתי את הוראתו. הוא לא ידע את מקור הכסף, אני זו שהייתי הסוהרת של עצמי.

שואלים אותי הרבה, איך יצאת משם? איך התפקחת? הרי השארת שם מאחור כל כך הרבה שלא. האם ניתן להוציא מישהו ממצב השתק מוח למצב חושב? עצוב מאוד, אבל התשובה היא לא. זה קשה עד בלתי אפשרי. 

אבל מה בכל זאת ניתן לעשות אם יש לי אח/ות או חבר/ה שנמצא/ת במקום כזה? 
הזהרו שלא להתבטא בצורה שלילית על המקור ממנו הם מושפעים כדי לא לייצר אנטגוניזם, 
יותר יועיל אם תזרקו מידי פעם סיפורים על מצבים דומים ותנו לזה לחלחל. יום אחד, כשינקרו בהם הספקות בשקט בשקט, הם יזכרו במה שסיפרתם ויעשו את ההקבלה, ואז יוכלו להאחז בזה כדי להבין מה קרה להם, ולהתחיל לצאת מהמערבולת אליה נסחפו.

ראיתי שהדברים שחשבתי שיגנו עלי מכל פגע, שהם התמימות, האמונה בצדיק וההמתנה לביאת המשיח הפכו לכלי משחית בידי הגורו המנצל, ואילו האינטרנט, הסרטים והידע שכל כך הרחיקו והפחידו אותי מהם, הם אלו שפקחו לי את העיניים. עולם הפוך ראיתי. אותו “רב” שומר על עצמו סודי, משנה בכל פעם את שם הכת ואין עליו מידע ברשת. היה אסור לנו אינטרנט, הוא אמר לנו- כל מידע שאתם צריכים, אני אביא לכם. בסוף בעלי עשה אינטרנט על דעת עצמו. רק ככה נחשפתי לכל החומר על כתות והבנתי מה קרה לי.

במשך תקופה ארוכה מאד לאחר מכן הייתי שרויה במצב פוסט טראומתי שגרם לי לעזוב את המקצוע האהוב שלי, לאבד אמון בעצמי ובכישרון שלי. הסתפקתי לא מעט אם לאמנות שלי יש ערך או ביקוש כלשהו.

כעת זו סוג של שואה אמונית מבחינתי. כיוון שנכוויתי, אני מחפשת לחיות את החיים שלי בשקט בלי לחפש משהו גדול שיקרה ויגאל אותי. הכת הזו כללה גם חילוניים מאוד ברמה, כי זה היה שילוב של מדע וקבלה, ואדרבה הם יותר נמשכו אחרי זה כי הם גם לא יודעים מה זו דת. 

יש את ההפחדה של כתות ש”לא כולם יחזיקו באמונה הזו, הרוב יפלו ורק מעטים יעמדו בניסיון ויישארו מאמינים”. ממשילים את זה לעגלה שכולם נופלים ממנה ואת לא רוצה ליפול מהעגלה. המנהיג אומר שיישארו בודדים שיאחזו בדרך האמתית. הם מייחסים לעצמם ולדבקות בהם כמבטאת את האמת המוחלטת והיחידה.

כיום אני לא מאמינה שיש לצדיק כוחות אלוהיים. אולי כי נפגעתי מכאלו שאמור להיות להם.”

הסיפור של תמר גורם לי להבין את כוח המשיכה של הכתות, המענה על צורך אנושי באהבה גדולה ובמשמעות עמוקה. בעצם, גם אני יכולתי ליפול לכזה מקום. רבים מאתנו משתוקקים לחוויה רוחנית עמוקה וסוחפת, הקיימת לא מעט באזורים שונים ביהדות, והכתות מעניקות את החוויה הזו  במלוא עוצמתה. 

תמר התערערה מעט, אך נשארה שומרת מצוות ומאמינה בה’ ובתורה. לנחמן, לעומת זאת, הפגיעה גרמה להתרחק מהדת, כליל.

נחמן בולוטין

בן 34, גדל בקהילת יבנאל ולא הכיר משהו אחר. בניגוד להוריו שנסחפו לכריזמה בעצמם, הוא דוגמא למי שגדל לתוך שטיפת המוח הכתית, שהיא חזקה עוד יותר על ילדים רכים. “משפחתי היו מראשוני הקהילה. את צריכה להבין, הקהילה הזו מצד אחד מתאפיינת בפתיחות יחסית לחרדים אחרים, כל הילדים הכירו תכניות טלוויזיה מסבא וסבתא ובני דודים. דיברו על זה כ’ניסיונות’, ועל כך שאצלינו לא עושים עסק מההסתגרות עצמה אלא העיקר זה עבודת ה’. הרגשנו שאנחנו במקום מאוזן, שאנחנו יכולים לשמוע קהילות אחרות כי אנחנו ממילא בטופ מעל כולם. לימדו אותנו על פירמידה שיש את כל העולם ואנחנו בטופ של הפירמידה של עם ישראל, ממש תיאור גרפי עם מספרים. גאוות יחידה עצומה. וכמובן בוז לאחרים, כולם טועים בכלל, אנחנו היחידים שיודעים את האמת. 

היתה פתיחות גם בקטע של ‘אנחנו מקרבים ואוהבים חילונים’. הרב שיק היה גאה בזה שלא תהיה השתלטות חרדית על יבנאל כיאצלנו מחייכים ליהודי שנוסע בשבת. 

בתור ילד ידעתי שההיגיון זה המוהרא”ש קובע, כלומר אין כזה דבר היגיון שלי או משהו שנראה הגיוני בעיני אחרים. הוא יכול היה לומר שמעון פרס ימח שמו שימות, וזה היה הדבר הכי נכון וראוי, ואחר כך להתהפך ולומר ההיפך, אז כעת האמת היא ההיפך. 

לדוגמא, בשנים הראשונות לעגנו בקהילה לקמעות ובאבות. אבל  בשלב כלשהו מישהו שכנע אותו שזה מה שיכניס כסף לבניית בית הכנסת, אז פתאום התחלנו כולנו לשווק  קמיעות של הרב שיק בחריצות יתירה, וזה כלל לא היה נראה לי סותר.
אבא שלי למד הלכות מקוואות באותה תקופה, ושאל את הרב פרנקל רב המושבה שאלה הנוגעת למקווה המקומי. הרב ענה לו תשובה שנשמעה לו מריחה, אז אבי פנה למוהרא”ש, ונוצר ויכוח ומריבה ביניהם. בפועל מה שאנחנו היינו עושים באותה תקופה כילדים, זה לזרוק בקבוקים עם קרח על הילדים של פרנקל, ולהציק להם למוות. הרב שיק כינה אותו  ס”מ (כינוי לשטן) כי שמו הוא סיני מאיר. היינו שרים להם שירי הצקה ולעג, הכל עם גיבוי מהקהילה. לאף מבוגר זה לא היה נראה לא בסדר. עד היום, כמבוגרים, יש לנו ויכוח בין חברי הכיתה אם יש לו רגליים של שד (!), עד כדי כך גדלנו עם ידיעה שהוא שד ולא בן אדם בכלל, מה זאת אומרת, זה מוהרא”ש מפורש. נשמע לך הזוי, אבל זו כוחה של שטיפת מוח על ילדים רכים.

מי שמתחיל לעזוב את הקהילה אומר “פרנקל”. בקהילה רגילים לכנות אותו ס”מ ואת אשתו זרש, עד היום.  לומר הרב פרנקל זה כבר מורה שאתה לגמרי בחוץ.
המוהרא”ש היה אומר איתנו פרק ק”ט בתהילים כנגד פרנקל, יחד עם הבחורים בישיבה בניו יורק. או נגד ראש המועצה או כל מי שהרב שיק החליט שהוא אויב שלו. 

הנקודה היא שאין חשיבה עצמאית כלל. גם למבוגרים. הפתיחות הייתה בגלל פתיחות של מוהרא”ש. כלומר פתיחות שהוא הכניס קיימת, משהו אחר ממה שהוא אמר לא קיים. מן השפה ולחוץ יש הקדוש ברוך הוא ורבינו נחמן, אבל בפועל רק מוהרא”ש קובע מה ה’ רוצה ומה רבינו רוצה. כלומר, אין כזה דבר שיקול דעת תורני של חברי הקהילה, כי אין שיקול דעת בכלל משום סוג.

גיל ההתבגרות שם שונה מכל מה שמקובל אצל חרדים. מגיל עשר עד סיום התלמוד תורה, כל הנערים חוששים וכוססים ציפורניים בחרדה, לא האם יתקבלו לישיבה אחרי מבחן וראיון קבלה, אלא האם מוהרא”ש יזמין אותם לבוא אליו לאמריקה לישיבה שלו. אם הוא לא מזמין אותך- אתה בחוץ, נושר, ברחוב. אסור לשלוח לישיבה אחרת. את  הרוב הוא הזמין בסוף, אבל שמר את זה כהפתעה אחרי הרבה עינוי לילדים והוריהם המודאגים, כפרס מיוחד המוענק למי שמוהרא”ש יחפץ בו. עד אז צריך להתחנף אליו ולדאוג שהוא ידע מי אתה ולעמוד בטיש קרוב, כל זה מתחיל כבר כילד בן עשר. אין אפשרות לבוא לשם בלי שהוא קורא לך במיוחד. מי שקנה כרטיס בלי הזמנה ממוהרא”ש, הפסיד את הכסף כי לא התקבל לישיבה. זו חניכה של כל הילדים להיות חסידים שלו ולרדוף אחריו.

 בפועל הישיבה שם בעייתית נורא: אין צוות בכלל, רק המוהרא”ש, הוא הרב הוא מחליט הכל בגשמיות ורוחניות. בהתחלה בכינו נורא, אבל התביישנו בזה. מדובר על תקופה ארוכה שלא רואים את ההורים מגיל 13 עד 15 וחצי כשמתחתנים. יושבים ולומדים בישיבה ולא יודעים מתי התפילה (כשהוא מגיע בפתאומיות).

במחשבה לאחור, זו בכלל לא ישיבה, שעות ה’לימוד’ היו רק לשבת ולגרוס, לא למדנו. חרדים אחרים היו צוחקים עלינו שאנחנו מתפללים גמרא. בערב היינו הולכים לקבץ נדבות ברחובות בורו פארק, זו הייתה הדרך לדאוג לעצמינו לאוכל; היינו מתרימים, אוכלים, ואת השאר מביאים למוהרא”ש, מי שהפריש חלק לכיסו נקרא גנב. 

התנאים הגשמיים היו בניין אחד עם שני חדרים של מיטות, למעלה הוא גר, ולמטה אנחנו. הרבנית אף היא הייתה יורדת לצעוק עלינו שנקום, כי זה לא בסדר שאנחנו מטריחים את מוהרא”ש לצעוק עלינו. זו לא מסגרת נורמלית עם כללים שהילד ידע כיצד לנהוג, אין דקה שבה אתה בסדר, כל הזמן צועקים עליך שאתה לא בסדר. הוא היה מכה אותנו הרבה. הוא בעצם עשה הכל- משגיח וכל התפקידים בישיבה. היו תקופות שהביא לנו איזה מגיד שיעור, אבל כלום לא היה יציב. 

חמש או שש פעמים בשנה הוא נסע לארץ, והביא איזה משגיח גרוע כאחראי עלינו. אפשר לכתוב ספר רק על התקופה שהייתי שם. 

את מבינה, כל ההזיה הזו משמשת הכנה לחתונה ולחיים. הוא היה אומר לנו שהוא מלמד אותנו כל מה שצריך, איך לעשות כסף, איך ללמוד ואיך לבשל. הבחור שמבשל והבחור שמקליד לו את הספרים זה המסודרים הפריבילגים עם המפתחות שיכולים להסתובב איפה שהם רוצים, לכן עשיתי את שני התפקידים. במקרה שלי גם היה לי פטור מלשנורר,(בגלל הפריבילגיות) ביקשתי זאת כי לא הייתי מסוגל נפשית לפשוט יד.

אף פעם לא ידענו מה תהיה התגובה שלו למעשים, אין כללים ונכון או לא נכון. אנחנו ראינו את זה כמחשל שנהיה גברים מזה. אז מצד אחד התקופה בישיבה חנכה אותנו להיות אנשי כת שתלויים בקריזיונר ומחכים למוצא פיו, מצד שני, הבוגרים של הישיבה בפועל היו תמיד החסידים הפחות חזקים ביחס לאנשי הקהילה שלא עברו את המסלול הזה. כי חיינו בבורו פארק וראינו עולם קצת, היינו קרובים אליו וראינו איך אשתו וילדיו מדברים אליו. אז יש סוג של זילות בכבוד האדמו”ר, וגם פתיחות לחיים חרדיים אחרים מבורו פארק.
או למשל, ביבנאל אכלו רק בשר בשחיטה של טרייסמן שזה השוחט של הקהילה. אבל אנחנו אכלנו שם שחיטת רובשקין כי זה מה שהיה שם. זו עובדה ממתנת, נחשבנו פתוחים שאוכלים כל בשר מהדרין ולא רק טרייסמן. 

הנושרים ביבנאל היו אלו שהרב שיק לא קיבל אותם לישיבה, או שהרב זרק אותם מהישיבה. לא היתה אופציה של ללכת לישיבה אחרת. חוץ ממשפחה אחת ש”פשעו” ושלחו את ילדיהם לישיבות חסידיות אחרות. 

הנישואין ביבנאל הם משהו יוצא דופן אפילו לברסלב שרגילה בנישואי קטינים. ראשית, זה לא היה נתון לבחירה של הבחור, הבחורה או ההורים לפי מה מתאים לילד הספציפי, אלא הרב שיק קבע מי יינשא למי ומתי. מי שלא הסכים, הוא הפחיד אותם שיישארו כל חייהם רווקים. אם הם לא הסכימו למיועדת הספציפית, הכריחו אותם. 

זה מאפיין נוסף ברור של כת, מעורבות וכפיה בחיי הזוגיות. בניגוד לשאר החרדים שההורים הם אלו שמשדכים.

בגיל שמונה עשרה וחצי חיתנו אותי עם ילדה בת ארבע עשרה וחצי. התחתנתי מאוחר יחסית לנורמה בקהילה, כי הוא היה צריך אותי בישיבה לעבודות הקלדת ספרים. אפילו כעסתי עליו על כך, ועלו בי ספקות האם המניעים שלו טהורים או שאולי הוא מנצל אותי לצרכיו, הרי כולם מתחתנים בגיל שש עשרה ורק לי לא נותנים להתחתן. גדלתי באווירה שכולם מתחתנים בגיל 16 והחתונה היא פסגה כלשהי, אבל בדיעבד זה נורא ואיום, אני ואשתי עברנו קשיים איומים בנישואין הללו, כמו כל בני הקהילה שעוברים חוויות קשות מהתמודדות  עם קשיי פרנסה, זוגיות והורות בגיל כל כך צעיר. אף אחד לא כיוון למקום שנשים יעבדו בניקיון, אבל זו תוצאה ישירה של נישואי קטינות בגיל ארבע עשרה שבקושי התחילו תיכון. רוב הנשים הצעירות שם עובדות בניקיון תוך כדי הריונות בגיל חמש עשרה, אין להן ברירה. 

בגיל 18 נשלחתי על ידי בנו של הרב, משה, להקים את המשרד הראשון בקהילה. היה זה לפני 14 שנים,  ישבתי בחדר עם מי שהיה אז מנכ”ל המוסדות, לילה שלם. הוא רצה להראות לנו, לי ולמוישי,  עם כמה בעיות מתמודדים פה בקהילה, וסיפר לנו בשוויון נפש מוחלט על דברים חמורים שקורים בתוך המשפחות, מעשים שהשערות סומרות לשמע תיאורם.  באותו שלב לא עלתה לי אפילו השאלה למה הוא לא דיווח לרווחה ולמשטרה,  ומדוע לא עשה כלום בכל המקרים האיומים הללו. והוא עוד היה אחד האנשים הכי רציונליים שם.

תביני, העובדה שבקהילה הזו לא פונים לרווחה ולמשטרה, אינה בגלל עניין עקרוני נגדם, אלא כי הכל עובר דרך המוהרא”ש באוטומט, בלי שמישהו יגיד את זה, זה פשוט כך: יש בעיה, פונים למוהרא”ש, לפעמים הוא החליט בעצמו לערב משטרה ורווחה. כשבא לו. כלומר, תלוי מי הפוגע ומי הנפגע. הייתה היררכיה בקהילה, על חלק פשעים הוא  חיפה ועל חלק יצא נגד ודיווח לרשויות. כלומר אין מדיניות לטאטא, אלא המדיניות היא שמוהרא”ש מחליט על הכל, אם לדווח ואם לטאטא.

קחי סיפור לדוגמא על חוסר ההיגיון בהתנהלות. אחת הפעולות שלנו במשרד עם בנו משה, היתה לנסות לרכז פניות נגד הרופא משפחה כדי להפנות לקופה, הוא היה די בעייתי.  ביקשנו מכל מי שיש לו תלונה או טענה על הרופא, שיגיש אלינו למשרד ואנחנו נעביר לקופה כדי שיחליפו רופא.

בדרשה באותו ערב הוא קרא לכל הקהילה לחתום על מסמך נגד הרופא. כולם רצו אחרי ערבית למשרד שלנו לחתום. אף אחד לא שואל על מה חותמים, מוהרא”ש אמר אז נו איפה המסמך. לא ידענו מאיפה זה בא לנו; הוא לא אמר מי שיש לו תלונה שיבוא ויתלונן, אלא כולנו כקהילה חותמים.

בעצם המאפיין הכתי פה, שאף אחד לא שואל שאלות על המנהיג. הדיונים היו על איך להסביר את מוהרא”ש כלפי חוץ, דע מה שתשיב, אבל זה לא שלנו יש חלילה שאלות. והסנקציות על מי שפורש- אין מה לדבר בכלל. בתור ילדים ידענו לספור כל מי שעזב, ידענו על כולם והכנו רשימות. נידוי מוחלט גם בקשרי משפחה. אלו שנשארו לגור ביבנאל והם לא חלק מהקהילה- אוטומטי נקראים ס”מ. ומזיקים להם לרכוש ברמות של לפרק להם את כל הבית. לא היה צורך להסביר בכלל על סתירה כמו בל תשחית או זהירות ברכוש הזולת, כי שאלה כזו לא עלתה על דעתנו בכלל. רק כלפי חוץ נדרשנו לתרץ. 

אציין שמבחינה כספית לא נדרשנו כל הזמן לתת, רק בתקופות מסוימות כשהיה צורך במגבית לקהילה. בהתחלה זה היו סכומים פעוטים, אבא שלי היה גבאי ולא הצליח לו לאסוף לצרכי בית הכנסת. כשמוהרא”ש נכנס לזה זה נהיה חובה – מי שעוד לא שילם או שילם חלקית שמו ממורקר ברשימה שכולם רואים, ושיק דיבר עליהם ככפויי טובה. אבל לא הכריחו מי שאין לו כסף לאוכל. רוב הזמן כל משפחה התנהלה בעצמה כלכלית. אלא מאי- שהפרנסה של כל הקהילה היתה סביב עסקי הקהילה והגדלת שמו של מוהרא”ש והפצת תורתו. כלומר כולם תלויים בו כלכלית, ואז אי אפשר לעזוב את הקהילה. אם אתה לא מאמין במוהרא”ש אז אין לך איך להפיץ את תורתו וממילא איבדת את הפרנסה שהיתה לך עד היום. זו דרך יותר מתוחכמת לשלוט באנשים כלכלית. הרב היה מציג את זה כ”אני נותן לכם את מקור הפרנסה הכי טוב שיש”.

אני חבר של בנו, משה שיק, מאז שאני בישיבה ועד היום, עבדתי אצלו תקופה. משה אף פעם לא היה חסיד של אבא שלו, ונשארנו חברים. 

מה שגרם לי לעזוב היה הסיפור של שמוליק גולשבסקי. הוא היה חסיד הכי שרוף של מוהרא”ש, הכי קיצוני, אגדות מספרות שהוא שתה קיא של מוהרא”ש בפורים. אם מוהרא”ש יגיד לשמוליק לקפוץ מהגג הוא יעשה את זה. בסוף היה לו סכסוך עם המוהרא”ש אבל מוסתר ממש מעיני הקהילה. ואז הוא נהרג בתאונת דרכים בדרך לאומן. כולם חיבקו את המשפחה בקהילה, רק בודדים ידעו על המתיחות בינו לבין המוהרא”ש. ואז בשבעה היה את העניין של וועד הרבנים, שאוספים עבור האלמנה והיתומים, ווועד הרבנים ביקשו מהקהילה שיבואו להתרים בירושלים עבורו. משה ארגן אוטובוס מלא ונרשמו חמישים איש לצאת, אך מוהרא”ש ביטל לפנות בוקר את הנסיעה. אז התחיל הכל לצוף ולהתגלות: מוהרא”ש עשה דרשה לאברכים ודיבר גלוי נגד שמוליק, סיפר ששמוליק פעל נגדו וחתם  את הדרשה במילים “ברוך המקום שהרגו”. המשפט הזה התפרסם בכל הארץ אצל חרדים. 

ואז בפעם הראשונה משה דיבר איתי גלויות על אבא שלו, נגד אביו. אני הייתי אז בחור בן 19, וחשבתי לעצמי, אם המוהרא”ש זה הצדיק, צריך לנתק לבן שלו את הטלפון ולא לדבר אתו לעולם. ואם משה צודק, אז נעשים פה פשעים בשם האמונה הזו בצדיק, איך אפשר לנקום כך באלמנה ויתומים של חסיד שרוב ימיו היה מסור אליו כל כך.

זו היתה הפעם הראשונה שהתייחסתי לעצמי כאדם נפרד ממוהרא”ש. למרות שהייתי חמש שנים בתוך החדר שלו וראיתי אותו במצבים לא משהו, כך שבעצם לא הייתה לי סיבה לחשוב שהוא אדם נעלה מאחרים. אבל החינוך שלא שואלים שאלות על הצדיק היה חזק מהכל וגבר על כל חיבוטי הנפש.

 אז אמרתי לאשתי הטריה בת השש עשרה,  שאנחנו קמים ועוזבים פה. ההורים שלה התקוממו ונלחמו בי. אני הראשון מאלו שקמו ועזבו יחד עם האישה, אלו שעזבו לפניי נאלצו להתגרש. גם אותי ניסו להפריד מאשתי, מוהרא”ש דיבר עם אבא שלה שידרוש גט. למזלי, אשתי לא הייתה חסידה שלו בכלל, אבא שלה לא חינך אותה להערצת הרב. בשונה מרוב הבתים בקהילה. וממילא לא היתה סיבה שהיא תתגרש בשבילו.

הוריה לא רצו שנעבור דירה, ובצדק. הסכמתי כי ילדה בת 16 צריכה את אמא שלה לידה. נשארנו עוד שנתיים וזה הסתיים בפיצוץ, אי אפשר לגור במקום שבו כולם קרובי משפחה וכולם חסידים עיוורים של מוהרא”ש ואני לא, בלי שזה יגיע למריבה כלשהי.
אחרי זה אף אחד בקהילה כבר לא דיבר איתי. אבל משפחתי נשארו חסידים של מוהרא”ש אדוקים ושמרו איתי על קשר לגמרי.”

סיפורו של נחמן קשה ומעורר מחשבה על כל הילדים הגדלים בדינמיקה כתית, כשאין להם כמעט סיכוי להתנתק משטיפת המוח שהוחדרה להם כגירסא דינקותא. הקוראות עלולות לחשוב שאולי כתות כאלו צומחות רק בברסלב, ואילו  בשושלות חסידיות וותיקות אין סכנה של דינמיקה כתית בין הרבי לחסידים. אולם, שוחחתי עם חסיד שעזב חסידות וותיקה שכזו, השייכת לשושלת מכובדת בבני ברק. הוא טוען שאין מה שיבטיח מפני הפיכה לכת, וגם בנש”ק יכול להפוך לגורו נצלן ולשנות חסידות קיימת. הוא עצמו עזב את אותה חסידות לפני שנה כשהתחילו הסימנים להעיק, למרות שנולד וגדל בה. וכך הוא מתאר לי את מה שקורה שם: “כולם סרים למרותו של המנהיג, אין קיום לחסיד כאדם בפני עצמו, מעסיקים את כל האנשים שיגייסו כסף לקהילה, בלי לקחת בחשבון שהם זקוקים לפרנסה בעצמם. לוקחים אברכים שנוטשים את הבית לגייס כספים כל לילה עבור החסידות, ויוצרים לחץ חברתי של כמה כסף אתה מביא לרבי, תחרות של מי מביא יותר. במקום לעבוד לפרנסת הבית, חלק הארי של הזמן והמחויבות הכלכלית היא לקהילה, בסכומי עתק של אלפי שקלים. לדוגמא, היה אדם שתרם 50 אלף דולר, כי הקהילה הייתה זקוקה נואשות לכסף. אותו אדם לא יהיה לו איך לחתן ילדים. הוא גמר לעצמו את כל החסכונות. 

שולטים שם בשידוכים בצורה כזו שכל שידוך הוא הוראה מלמעלה של האדמו”ר, גם אם ההורים לא אוהבים את הרעיון. יש נטישה גדולה של החסידות הזו אך גם רבים הנותרים בה. הפחד להתראיין בפנים גלויות נובע מכך שהנוטשים סובלים מהצקות איומות ואלימות.”

אז כן, אין חסינות גם לקהילה שנראית מבחוץ כחלק אינטגרלי ושורשי מהעולם החרדי. 

הסיפור של שרה מראה שגם מי שגדל במקום חרדי רגיל, כמו בעלה, יכול להיסחף למקום כזה.

שרה ה,

בשנות השלושים לחייה, עזבה לפני שנים מספר את הקהילה בה חיתה לא מעט שנים. “גדלתי בבית של בעלי תשובה. אמי עד היום במקום של חיפוש אחר האמת האמתית, ולכן חיפשה את הקהילה הכי טובה והכי מכוונת לרצון ה’. היא הייתה דתית לאומית, נעשתה חרדית, התחתנה עם אבי בתור זוג חסידים, ואז הגיעה לקהילה כשאני הייתי בת 12. כשהגיעה לשם, היה זה בעקבות חברה שסחבה אותה לשיעורים של הרבנית. השיעורים הללו נתנו לה המון ידע ומחשבה, והרבה הלכות. היא החליפה מפאה למטפחת, לגרביים יותר עבות, ומבחינתה הגיעה למקום האמתי ביהדות. כך הם מכניסים את זה, שרק פה זה רצון ה’ וזה שאחרים נוהגים אחרת זה כי הם מסכנים שלא גילו את האור. וכל השאר מתחתינו, ורק אנחנו – הרב והרבנית עצמם, לא רק השיטה שלהם- בפסגת העולם. אז כל חבר קהילה מתאמץ להתקרב למשפחה של הרב והרבנית ולהיות אהובם. ולכן אנשים מסכימים לחיות במחסנים עלובים כדי להיות קרובים לרב ולרבנית. 

אבי בתחילה לא היה חסיד שלהם, רק אמי. אני הייתי הגדולה בבית והתנגדתי מאוד לקהילה החדשה. התגובה שלהם הייתה מתוחכמת; דיברו עם כל הבנות בגילי ש’צריך לקרב אותה’. הן התייחסו אלי באמת כמו מלכה וזה מה שקירב אותי. יש שם ארגוני בנות עם פעילות שנפגשות אחר הצהריים והבת של הרב מוסרת פעילות. זה היה כמו כלוב מזהב. לי אישית בגלל שהיינו אשכנזים, בלונדינים, קיבלנו הכל. ספרדים מופלים שם לרעה, תשעים אחוז מהקהילה הם ספרדים אז כל אשכנזי שנכנס מקבל יחס של כבוד. זה מה שגרם לאבי להיות חסיד בסופו של תהליך, כי תמיד כשהיה מגיע לשם היו מעניקים לו את העלייה הכי חשובה, את המקום שצמוד לרב, וזה קנה אותו. בגלל שהמנהיג עצמו גזען הוא רואה באשכנזים המתקרבים אליו מעין אות כבוד וסימן שהדרך שלו מושכת גם אנשים “שווים יותר”. 

בתור נערה הייתי חלק מזה. אמנם תמיד פזלתי החוצה והודעתי שאני לא מתחתנת עם מישהו מהקהילה אלא עם מישהו פתוח, חסיד בויאן או משהו. דווקא משום שדיברתי כך, מיהרו לחתן אותי עם בעלי, שהוא כמובן תלמיד נלהב של הרב, בגיל 17. אמא שלי באה עם חמישה שמות של בחורים, ובבית הכנסת נתנו לי לראות את חמישתם, מתוכם בחרתי את בעלי. נפגשנו, פגישה שניה כבר הייתה אירוסין. לכאורה שידוך חסידי רגיל, כמוהו קורים כל יום בירושלים.

 אבל לא, כאן זה היה שונה. לא שידוך רגיל שההורים מנווטים ומחליטים לפני שהזוג נפגש. חמותי לא רצתה אותי. גם אני לא הייתי סגורה עם עצמי על העניין, הייתה כימיה אמנם, אבל פחדתי מחמות כזו שמתנגדת לי. חמותי לא חסידה של הרב ולא שייכת לקהילה, אז בגלל הסירוב שלה הרב התערב כדי לכפות את השידוך. הוא עירב את אחד המו”צים בירושלים, וסיפר לאותו מורה הוראה כאילו הבחור ממש רוצה ורק אמו לא מסכימה. אז הרב פסק שאם הבחור רוצה אז אין מה לעשות צריך לחתן אותם. (כאן אני תוהה, איך מו”צ פוסק הלכה לא נכנס בעובי הקורה לקיים ושאלת וחקרת היטב והנה אמת נכון הדבר, לפחות בירור קצר עם הבחור והבחורה והאם, האם הם רוצים ומדוע. איך אפשר לפסוק בדיני נפשות בלי בעלי הדין מושאי הפסיקה? ועל זה נאמר חכמים היזהרו בדבריכם. ד.ש.)
בעלי בא ממשפחה מאוד ירושלמית פנאטית, שככה הם מחתנים בלי הסכמת הזוג רק הסכמת ההורים ופגישה וזהו. וככה עמדנו תחת החופה. אני נסעתי לכותל ובכיתי מפחד החמות. כשחזרתי מהכותל אמי הודיעה לי שיש עוד פגישה עם הבחור. אז נכון חיתנו אותי, אבל הרגשתי שהקדוש ברוך הוא מוליך אותי פה. 

בעלי נעשה חסיד של הרב בתור בחור. בתור ילד הוא היה נגד הקהילה והציק לכל הילדים המשתייכים אליה, ואז הוא גדל, ונעשה חבר של הנכד של הרב, ובעקבות כך נעשה חסיד של הרב. כל בחור מחפש קצת אקשן בגיל ההתבגרות, והרב סיפק את זה לגמרי, עם נסיעות אקזוטיות ומסוכנות לקבר יוסף בלילות. ובגלל שבעלי הוא חרדי מבית ואשכנזי, הם מאוד אימצו אותו. 

אחרי החתונה ההורים קנו לנו דירה בתל ציון, ליד ירושלים. כשהדירה הייתה מוכנה, הרב החליט שלמען חינוך הילדים אנחנו צריכים להישאר בירושלים. מכאן התחלנו להיכנס למינוסים בגלל השכירות. זוג בני תשע עשרה, ילדים ממש, שצריכים להתמודד עם שכירות גבוהה בבתים עלובים, העיקר לגור ליד הרב, כשיש לנו דירה נהדרת בבעלותנו בתל ציון. 

עבדתי בתור מנהלת חשבונות, עמוסה בילדים ועבודה, בעלי עבד בקהילה בתור אב הבית של הרב. הוא היה בשלב שהוא עובד שם בגלל אמונה, אז הוא לא קיבל כסף. היינו במינוסים מטורפים של 80 אלף דולר. לא שילמנו פדיונות כי היינו משפחת יוקרה אשכנזית אז דרשו סכומים עלובים של 200,300 ₪ מאיתנו. היה גם קוד לבוש שמרני ויוקרתי, שעולה הרבה כסף. כמו חסידויות סגורות אחרות. 

אנסה לתאר קצת את ההווי בקהילה, כדי שתבינו מה מושך בזה ומה משאיר שם אנשים. לא חכמה להגיד רק את מה שלא בסדר בכת, חייבים להבין מה גורם לאנשים להצטרף מלכתחילה.

הרב אומר תמיד שבסוף יישארו לו רק חמישה מאמינים. עכשיו, מה השאיפה של כל חסיד? להיות זה שיהיה מהחמישה הללו הנאמנים האחרונים. כדי לזכות להיות מהם צריך לעבור המון ניסיונות, לשמוע בקולו גם כשקשה, וחלק מזה זו הדרישה לגור בירושלים. הוא לא באמת דורש הרבה, יש את המעגל הקרוב אליו שבאמת מטורפים עליו, שהולכים להתפלל אתו שלוש תפילות ביום וזה העיסוק שלהם בחיים (צריך גם לחכות לו שעתיים לתפילה) ואין להם כסף ויש להם הרבה ילדים. להיכנס אליו להתייעצות זה 10,000 שקלים (!!) זה מעבר לפדיונות הקבועים שהוא מבקש בסכומים ככל שעולה על דעתו, של אלפי שקלים. זורמים שם מיליונים בקהילה הזו. הוא עצמו לא יודע להחזיק כסף, הוא חולה סכיזופרניה מאובחן, ככה אשתו אמרה לי בעצמה באחת התקופות שבהן הייתה מפוכחת לגביו. מי שלוקח את הכסף זה אלו שמסביבו, הגבאים. כל תקופה זה משתנה כי מישהו אלים אחר משתלט על המכרה זהב הזה ששמו הרב, והגבאי שכרגע מנהל אותו הוא זה שמרוויח הכל.
העבריינים הללו מגיעים ממקום של אמונה, מתקרבים ליהדות דרכו, מאבדים את האמונה בו בעקבות ההתנהלות שלו, ואז שווה להם להישאר בשביל הכסף. זה המצב כיום. אני הייתי כשעוד מיסדו את המקום הזה. 

החסידות הזו התחילה מאנשים שהרב סחף בכוחו ובכריזמה שלו, לעבודת ה’ קיצונית והנהגות ייחודיות שונות. הם היו קבוצה יוצאת דופן שחרדים אחרים זלזלו בה מאוד. כיוון שכך, לפני 25 שנה אשתו ובנו של הרב השתלטו עליו,  וניהלו את החסידות בשמו כדי ליצור דימוי של חצר חרדית רגילה, כמו בעלז ודומותיה. הם העתיקו תקנונים מחסידויות אחרות כדי להידמות לחסידות נורמלית. הרב לא באמת רצה בזה, אבל אשתו והבן שלו שלטו בו נגד רצונו שנים ארוכות, והציגו אותו כרבי נורמלי כלפי חוץ. בסוף הוא מרד בהם וחזר לשלוט בחסידים בעצמו. הטעות שלהם הייתה שהם המשיכו להציגו כרבי במקום להעיף מעליו את כל החסידים וזהו. בשנים שהכל היה כאילו בסדר, גם שם לא היה בסדר שום דבר. כי בניגוד לקבוצות חרדיות אחרות, הבסיס שם הוא לא עוד רב שמנהל קהילה, אלא אדם כריזמטי שסוחף אנשים אחריו בלי לחשוב על טובתם לרגע. ולכן לטובת עצמו אברכים לא יעבדו, לא כדי ללמוד תורה אלא כדי שיקיפו אותו כל היום, ויגורו סביבו כדי שתהיה לו פמליה, וכולי. אם אדמו”רים אחרים מארגנים רכישות של דירות זולות בערד או בטבריה עבור חסידיהם, פה הוא עודד אותם דווקא לבזבז כסף על דירות יקרות, העיקר שיגורו לידו. 

אשתו, גם היא כריזמטית מאוד, לומדת גמרא ותנ”ך ויש בה המון, אבל היא  גם אישה מוכה ומסכנה. הוא מתנהג אליה בצורה מזלזלת ומחפירה, תמיד. לדוגמא, כל מי שסביבו מקבל כספים כמה שירצה, לה הוא יכול לא לתת שקל חודשים ארוכים. הוא יכול לטרטר אותה ממקום למקום. מצד שני הוא יכול לקנות אותה, הוא מכשף ממש. כשהוא רוצה לקנות מישהו הוא ממיס לבבות מרוב אהבה. ושניה אחר כך יהיה הכי רע ומשפיל. כשהיא רצתה להתגרש ממנו, היא הבינה שלעולם הוא לא יתן לה גט.

ברגע שמשפחה נכנסת לקשיים כלכליים, אז הרב עוזר. הרי היו אצלו המון כספים, אז הוא גם עזר וקיבל הילה של אדם קדוש שלא לוקח את הכסף לעצמו אלא רק עוזר לקהילה שלו. וזה קונה עוד יותר את האנשים. הוא משחק באנשים ברגשות שלהם, בתקוות, בייאוש. 

למשל אחותי נשואה לנכד שלו ויש לה הרבה ילדים. יש לה גיס, אף הוא נכד של הרב, שהיה מעוכב פרי בטן, הוא בא לסבא שלו וביקש ברכה לילדים. הרב ענה לו “בעצם אחיך לקח לך את הילדים כמו שלאה לקחה מרחל את הילדים”. נגרמה הרבה שנאה בין האחים בגלל הסיפור הזה. ככה הוא משחק עם אנשים.
היו לי חברות שהוא פשוט אמר להן לפרוש מהבעל. הן נחשבו “עקרות” שנים רבות, ושנה אחת כל ה”עקרות” נפקדו כשהרב החליט ברגע קפריזי להורות להן על כך.

רוב הקהילה מורכבת מבעלי תשובה, שההנחיה אליהם היא לנתק קשר עם ההורים החילונים. כולם, באופן גורף. כך יוצרים תלות יותר גדולה שלהם בקהילה.

יש שם שילוב  של הנחיות הרב, פחד על מה יקרה למי שלא מקיים את דבריו, וגם יצירת לחץ חברתי חזק לעשות משהו שכל הקהילה עושים. למשל הקהילה ארגנה נופש לנשים בכינר, הרב התחיל להטיף שנסיעה לכינר זה פסגת הקדושה, ממש כמו נסיעה לאומן. ואז כולן רוצות להגיע, נשים שעמוסות בילדים ואין להן תמיכה מההורים (כאמור, בעלות תשובה שניתקו קשר עם ההורים בהנחיית הרב) ואז עושים סלקציה, מי שלא עומדת בתקנון הצניעות לא תבוא לנופש. ככה כופים את כללי הצניעות על כולן. עם הנחיות פרטניות לכל אחת, לחתום על איקס וואי שינויים ולזרוק איקס בגדים. נתנו לך סוכריה ותמורת זה קיבלו שליטה על חייך.
אחרי שהרב יצא משליטת אשתו ובנו הממסדיים, השואפים להידמות לשאר החסידויות הירושלמיות, הוא הקצין את הצניעות לרמה של לעטות שאלים. זו הדרישה כרגע. וכל החסידות רודפות אחריו ונענות לזה.

בשלב כלשהו הפסקתי לרצות להיות שם, ברגע שחשתי שהרב נכנס ומתערב יותר מדי בחיים הפרטיים שלנו כזוג. הבן שלי נולד בכ”ד אלול והברית הייתה בראש השנה. אצל חסידי ברסלב נוסעים הרי לאומן בראש השנה, יש כאלו שנוסעות עם התינוק לאומן. היה לחץ חברתי מטורף שבעלי יסע לאומן, הרב אמר שהוא רוצה שאני אבוא לאומן, ואני הרגשתי שאני לא מסוגלת לנסוע לאומן יומיים אחרי לידה (!). בעלי נסע- היום הוא לא היה נוסע, הוא לא כזה בעל רע שיעזוב את אשתו במצב כזה. אבל כשהוא היה שם, הוא לא היה מסוגל להחליט אחרת ממה שאמרו לו. תביני- הוא הפסיד ברית של הבן שלו!

 וזה לא נגמר בנסיעה לאומן; אני רציתי לקרוא לבן אברהם, והרב החליט לקרוא לו אהרון. עשיתי את הברית כאן בארץ, בלי הרב ובלי בעלי, ויכולתי לקרוא לו איזה שם שרציתי, אבל קראתי לו אהרון. כששאלו אותי למה קראתי שם שלא רציתי, ואז עניתי שככה הרב אמר וזה רצון ה’. 

לקח לי שנה אחרי, להבין ולקלוט שהונעתי מפחד שהשליטו בי, פחד להמרות את פי הרב. כשהייתי בפנים לא קלטתי את זה.

אז מתי עזבנו את שואלת? כשבעלי היה גבאי, קרוב לרב, וראה הנהגות מקוממות. למשל, הרב היה חוזר משיעור שבו הוא מדבר נגד אכילת מזון כלשהו, ואז לבקש את אותו מזון ולאכול אותו. והכי גרוע, הוא ראה שהרב מתקרב לנשים בקרבה לא ראויה בעליל. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. יש לי חברות שאני יודעת שהוא נהג בהן היפך ההלכה. אני תמיד הסתייגתי ממנו, כשבעלי אמר לי תעלי לרב הוא יחזק אותך, דחיתי אותו ואמרתי שאני מתביישת מהרב. וכך ניצלתי ממעשים אסורים שהוא עושה בנשים בשם התורה, תוך ניצול סמכותו הרבנית, ובעזרת חצאי משפטים שהוא תולש מתורת הקבלה כדי לשכנע את הנשים ברעיון המופרך שסיפוק תאוותיו זה בעצם מעשים קדושים ונעלים שאי אפשר להבין בשכלנו הדל.
כשהתפוצץ הסיפור שהרב מורד בשליטה של אשתו ובנו, הנכדים רצו להתחיל לשלוט בכסף ושלחו בריונים לאיים על הדוד שלהם, בעלי הבין ששום דבר כאן לא בסדר. עזבנו, מכרנו את הדירה ועברנו לשכונת רמות.

ואני, אני חיכיתי לרגע הזה. בעצם ניצלנו כי אני מעולם לא הייתי חסידה אדוקה של הרב, בעיקר בעלי. אז ברגע שהוא התפקח, יכולנו לעזוב.

אחרי העזיבה הפיזית לקח לנו זמן רב עד שהשתחררנו מנטלית מהמקום. אחותי, שעזבה אף היא, לקח לה חצי שנה עד שהיא הבינה שלעבור דירה מירושלים זה לא חטא; היא הייתה גרה עם שלושה ילדים בדירת שני חדרים. יש לי עד היום חברות שמפחדות לעשות משהו הפוך מהוראת הרב, אפילו שהן כבר לא ממש מאמינות בו. אבל זו בדיוק שטיפת המוח של הכת, שאולי הקול ההגיוני הוא בלבולי היצר. 

 הבלבול נובע גם מכך שהיו שם ניסים אמתיים. למשל, משפחה שהבת שלהם קמה עם עיניים עצומות, והרופאה שלחה אותם למיון, בדרך למיון הם שמו כסף בתיבה של הרב, ותוך עשר דקות היא פתחה עיניים. או סיפור שקרה לאמי, היה לה ניתוח שהיא שמרה עליו בדיסקרטיות ופתאום הרב התקשר לבת שלה, אחותי, ואמר שהניתוח יעבור בשלום. היא הייתה בשוק שהוא יודע מכך שהיא עוברת ניתוח. אין לי מושג איך הוא ידע אבל על המאמינים זה עושה רושם של רוח הקודש. 

כשאני ואחותי עזבנו, אמא שלי עברה סוג של משבר, היא לא ידעה אם הבנות שלה כופרות והיא היתה בחששות שאולי זה מזיק לה, עד כדי כך שטפו לה את המוח שכל דתי אחר שאינו מתלמידי הרב זו טעות וכפירה. 

מאותה כת צמחו עוד כמה כתות כאלו, והדינמיקה ההרסנית ממשיכה להצמיח מנהיגים בדמותו ובטקטיקות הפעולה של אותו רב, כך שהמקרה שלנו הוא לא רק קהילה חולנית אחת. אליאור חן הוא תלמיד של הרב, היה חברותא של בעלי. הרבה ראשי כתות יצאו מהקהילה שלנו, מחזיקים קהילות- כתות כאלו ששולטות באנשים. 

אסביר את דרך הפעולה שלהם, כדי שקהל הקוראות ישמעו ויזהרו. נניח יוצא תלמיד של הרב, הולך ומקים כולל בבת ים, ברחובות, לא משנה. יש לקהילה שלנו רשת של כוללים בכל הארץ. כל חוזר בתשובה שרוצה להתקרב לרב, יש לו כולל באזור מגוריו. הם לא רוצים לערבב את החדשים עם הוותיקים, אז הוותיקים גרים בירושלים והשאר נשארים במקומותיהם.  אז חלק מהרבנים שמקימים כולל כזה, קוראים לעצמם התלמיד האמתי של הרב, שהוא היחיד שיודע מה הרב רוצה ומשליטים את עצמם כדמות ה”צדיק” על תלמידיהם. וככה תופסים שליטה. אז גם בנאדם שעזב את הקהילה שלנו יכול להיות בקהילת בת כזו שאף היא מתנהלת כמו כת. למעשה יש בעלי תשובה רבים שלא מכירים משהו אחר, זו היהדות שהכירו להם. ואל הרב עצמו, בירושלים, עדיין מתווספים חסידים גם מתוככי המגזר החרדי, שנשאבים לדמותו ולשיעוריו, למרות כל הפרשיות שנקשרו בו על מעשים חמורים בנשים. לצערי הרב מאוד.

כשיצאנו מהכת, היינו פסע מלצאת בשאלה, בעלי ואני. נכווינו קשה. בעלי בא ממשפחה ברסלבית שורשית ותמיד דיברו איתו נגד הרב והקהילה. אז כשיצאנו,  ציפינו לקבל מהם חיבוק. במקום זה הם באו ואמרו לנו “אמרנו לכם” נצחני כזה,  וזה גרם לי לאבד אמון בכולם. אז אני אומרת, אם מישהו מקרוביכם היה בכת והתפקח, חבקו אותו והעריצו אותו על האומץ להודות בטעות ולעזוב. עזרו לו, אל תגידו לו אמרנו לך.

זה לא היה קל להוציא את הילדים ממוסדות הקהילה ולהכניס למקום אחר, יחד עם מעבר דירה ומציאת עבודה לבעלי. המון קשיים בלי תמיכה משפחתית, זה גורם לאבד אמון בהכל ולחשוב שאולי הכל שקר. כי קהילה שהיא כת, היא עוטפת אותך, וכשאת יוצאת משם, הכל נשמט תחת הרגליים. גם האמונה בה’ ובתורה בנויה על האמונה בצדיק, אז כשזה מתערער הכל מתערער. כשבן אדם יוצא מקהילה, הוא טובע, יש לי לא מעט חברות שיצאו בשאלה. 

זה בעצם הסיפור של מקומות קיצוניים, הם מחנכים שחרדי מודרני לא שווה כלום וגם דתי רגיל, וש”עדיף כבר להיות חילוני”. התוצאה של זה היא שהיוצאים משם, ברובם, יורדים לעזיבת הדת לגמרי.

אני כיום אומרת לילדים שלי שאני מוכנה לקבל מכל רב, אבל לא מוכנה להיות תחת חסות רב אחד. שבעים פנים לתורה, תבחרו מה מתאים לכם, כל ילד יבחר מה שמתאים לו. יש לי בן בישיבה עם חבר טוב מהקהילה ההיא; אנחנו לא רוצים לדבר נגד רבנים, אז לא נגיד לו משהו, רק אמרנו לו שעזבנו את הרב כי גילינו שהוא עושה עבירות.
אני נכוויתי, מבחינתי אני חושדת בכל רב ושומרת מרחק וזהירות. יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שיש רב טוב ועדיין לא פגשתי. 

היום יש לי קשר טוב עם האדמו”רית מבויאן, אבל אני לא אהיה חסידת בויאן. אני כן מאמינה בדרך של ברסלב, זה מה ששמר עלי ביהדות. 

גם למרים

(שם בדוי) לא היה לאן לחזור, אחרי שהתפכחה מאותו רב ואותה קהילה בה היו שרה ובעלה.

 “גדלתי בבית חילוני, בקיבוץ. בגיל 17 חזרתי בתשובה לציבור הליטאי, למדתי בבית יעקב שנה אחת. היו לי חברות חוזרות בתשובה שהמליצו לי על שיעור של הרבנית. היה לי חסר בליטאיות את הרוחניות, את הלחלוחית החסידית. ובגלל שגדלתי במקומות חילונים לא ידעתי מספיק על המסורת של עם ישראל. בהכללה, בעלי תשובה הם יותר בסיכון ליפול למקומות כאלו, הרב עצמו אומר שעם חרדים הוא לא מצליח כל כך אלא בעיקר עם בעלי תשובה. המעטים החרדים שהגיעו אליו הוא קירב אותם אליו והקיף את עצמו בהם כדי להוכיח שהנה אנשים רציניים מתקרבים אליו.
הוא מאוד מצליח עם אנשים שמחפשים לעשות יותר, לעשות את רצון ה’, לחפש את האמת, האמת היותר מדויקת שיש. וזה מה שחיפשתי. הוא גם מכנה את עצמו ברסלב כללי, ולא דווקא זרם מובחן או כת. תפס אותי מאוד הדיבור של להיות 24/7 לה’, הטוטאליות. הלכתי לשיעורים של הרבנית, היא יודעת הרבה וכורכת יחד הלכות וקבלה ומחשבה. אישה מאוד חכמה עם המון ידע וכריזמה. 

הרב ציווה עלינו הוראות פרישות מרחיקות לכת, הכי קל לבוא לבעלי תשובה עם כזו הנחיה. לא ידענו כלום על העניין של שנה ראשונה שהיא מדאורייתא לקיים “ושימח את אשתו”.
פעם היינו אצלו והוא חיבק את בעלי במשך רבע שעה. כבר אז זה היה נראה לי לא נורמטיבי, וניסיתי לתרץ את זה בתירוצים שונים. אבל לבעלי זה היה נחוץ כבעל תשובה מבודד מהוריו, ככה זה כתות, קודם מנתקים אותך ממקור הכוח כמו קרוביך, אחר כך מעניקים לך את האהבה במקומם על מנת שתיקשר אל המנהיג. 

אחר כך אמרתי לבעלי- אולי תחבק אותי כמו שאתה מחבק את הרב… בהנחיות שקיבלנו לזוגיות, לא היו חיבוקים בכלל, פרישות כמעט מוחלטת.

השיעורים היו מאוד יפים. כיום אני יודעת שכל הדיבורים היפים זה הכל כדי ללכוד אנשים ברשת שלהם, כשהיא בעצמה סוחטת כספים מהאנשים. בסוף זה יוצר משבר אמוני.
והכי משבר זה בשביל הילדים, כי הם גדלו על זה שהם הרבנים שמבטאים את רצון ה’. ופתאום זה…


היינו שם שלושים שנה, משנת תש”מ עד לפני חמש שנים, כשיצא כל הסיפור עם הנשים. שוחחתי עם אחת הנשים שחטאה עמו. היא דיברה על כך שאי אפשר לדעת כלום ממה שהצדיק עושה. אני אמרתי לה שאני לא רוצה להביע דעה. היא צעקה עלי “מה? זה ילדה בת שלוש יכולה להגיד, האמונה האמתית בצדיק זה שהכל סודות ושיר השירים לפי פשוטו.”

אמרתי לעצמי- עד כדי כך זה מגיע, שאין תורה ומצוות? זהו, כאן החלטתי שאני חותכת. אבל היה קושי להודות בכך שחייתי שלושים שנה בטעות.
חברתי, בעלת תשובה שנפרדה מההורים שלה ונלחמה איתם כדי להיות שייכת לרב, לא מוכנה לעזוב אותו, כי אין לה יכולת להודות בכך שכל המלחמה הזו ונטישת ההורים היתה לשווא. אז היא נשארת לדבוק בו.  

גם לי היה קשה, התנתקתי מכל הקהילה והחברות שלי. בייאושי הלכתי מבולבלת להתייעץ עם הרבנית. שאלתי אותה “איך יכול להיות שהוא מצד אחד כזה צדיק ומצד שני כזה פושע”?

להפתעתי, היא ענתה לי בפשטות שככה זה מאניה דיפרסיה. כלומר, הייתה תקופה שזה מה שהיא אמרה.

אישה אחרת שחטאה עמו, הרב לא הסכים שהיא תתגרש, למרות שדרישת ההלכה במקרה הזה מחייבת גירושין. כשהחטא התחיל להתגלות, הרב שלח אותה לחטוא עם תלמיד שלו אחר, כשהרב מעורה בכל הפרטים של מה הם עושים יחד, והתלמיד הנ”ל תימני ונולד לה ילד דומה לו.
אחר כך כשזה התגלה הרב חטף קריזה ואמר שצריך לשבור להם את העצמות.

הרב שכב בתשעה באב עם אשת איש נידה. ובמוצאי תשעה באב מסר שיעור כמה אסור להגיע לתאווה בבית גם עם האישה הטהורה שלך. בקיצור את כל התסכולים על חוסר השליטה שלו על יצרו הוא הוציא עליהם. והתרופה לכל זה שהם לא מצליחים להיות פרושים זה לדבוק בצדיק… כלומר בו.


לפני כמה ימים התברר לי ששכנה שלי חרדית רגילה התחילה להיות חסידה שלו. אז נורא חשוב לי להתריע כנגדו, שהוא ממשיך לסחוף חסידים.” 

מרים מסיימת את סיפורה, ואני נותרת תוהה וכואבת על  מאות האנשים שנותרו שם, בקהילת הענק הזו, שלמרות גודלה ממשיכה להתנהל בדינמיקת טירוף כתית. על הנשים שחלילה ממשיכות להיפגע, ועל ההורים שצערם קשה מנשוא לראות את בניהם ובנותיהם שקועים שם מבלי יכולת נפשית לצאת. על הילדים שיגדלו לכזה בלבול קשה.

אם נודה על האמת, הבלבול אינו נחלתם של אלו שגדלו בכת.  אני יוצאת מהראיונות הללו עם תהיות לא פחותות, היכן אנו,  כאנשים שומרי מצוות, מניחים את הגבול, אם בכלל יש כזה, בין אמונת חכמים וציות לרבנים, למתן אפשרות שליטה מניפולטיבית בנו. 

 פניתי לשני רבנים, ודווקא חסידיים, כיוון שהחסידות היא זו שמדגישה את ההתקשרות לצדיק ואת הקהילה סביב האדמו”ר. אני רוצה תשובות לעניין הזה, איך מבדילים בין רע לטוב.

רב בכיר בחסידות גור שאינו מתראיין לעיתונות, הסכים להתראיין בעילום שמו, עקב חשיבות הנושא. סיפרתי לרב על ניצולות הכת שכבר לא רוצות רב אחד ללכת בדרכו. הוא מתנגד למסקנה שלהן:
“אם היינו אצל רופא גרוע, אז נאבד אמון ברופאים ונלך לחמישה רופאים על כל בעיה? בכל תחום יש זייפנים, גם בתחום הרבני. מה שכן, צריכים לשים סימני אזהרה מנוכלים. כן מומלץ שלאדם תהיה כתובת של רב. אפשר לטעון שאישה לא צריכה בכלל רב, רק בעלה צריך והיא צריכה ללכת אחריו.
מצד האמת, אין בזה כל כך חיסרון שאדם אין לו רב והוא שואל הלכות את הרב המקומי. אין חובה שאדם יהיה לו מנהיג רוחני או רבי או משפיע. אבל זה כן רצוי שתהיה לאדם כתובת אחת, זה כן. לשאלות וספיקות. וכאן, צריך להיזהר משרלטנים. 

קצת קשה לקבוע בזה כללים, אפשר לכאורה לומר שמי שמנהיג ציבורים גדולים בדרך כלל לא יהיה שרלטן, אבל אין לדעת. בדרך כלל הכתות ההרסניות הן מצומצמות וקטנות. אפשר לומר לכאורה  ששושלות חסידיות וותיקות לא צמח מהן מנהיג כת. אמנם בעצם אפשר להפריך עם (אומר שם של חסידות מסוימת בבני ברק שהפכה לסוג של כת, ד.ש) כעת, אבל אולי זה רק שיגעונות לא מזיקים ולא שליטה מוחלטת בחיי אנשים.

ההערצה לרבי הכרחית בעיני, אבל צריך לדעת שיש בה סיכון, צריך לחנך לערכים בסיסיים. במסכת חגיגה מובא שאחד מהנשיאים בתקופת הזוגות כתוב עליו שיצא, לא ברור אם יצא לתרבות רעה או לעבודת המלך (חגיגה דף ט”ז עמוד ב’) בכל אופן המשמעות היא שיצא מדרך הישר. ולקח איתו 160 תלמידים. שמו היה מנחם. לא ברור מה זה עבודת המלך ואם הוא היה חייב או לא, אבל הנקודה היא שאדם גדול שיש לו תלמידים, כשהוא טועה הוא אוטומטית גם מטעה אחרים שהולכים אחריו בעיניים עצומות.

 ירבעם היה נחשב גדול בדורו, והוא החטיא את הרבים. כלומר לאדם בעל כוח יש כוח להשפיע על רבים ולסחוף אותם לתרבות רעה.
ברור שכל כוח ושלטון והשפעה וכריזמטיות עלולים לשמש מכשיר ביד בני בליעל לדברים רעים כמו לצבור כספים ולעשות רע. גם אצל הכהונה היו כאלו שקלקלו. יש לנו בהיסטוריה היהודית את שבתאי צבי שאפילו כמה מגדולי ישראל נכשלו ונהו אחריו. ועדיין, אפילו אחרי הנזק של שבתאי צבי שגרם שבר אמוני גדול והתאסלמות המונית בעם, לא תיקנו תקנה נגד רבנים או נגד מי שמציג את עצמו כגואל, כי אנחנו מחכים לגואל האמתי ורוצים ללכת אחרי רבנים וצדיקים שיחברו אותנו לה’ ולדרך הישר. ולכן אדם צריך להתפלל בברכת חונן לאדם דעת שנגיע לרבי הנכון, לרב הנכון.
את שואלת מה הסימנים לכת, אפשר לומר שקיצוניות היא אף פעם לא טובה. אם מישהו גדל בחסידות מסוימת ויש בה הנהגות מסוימות, ויש בה מסורת לכאורה קיצונית אבל היא כבר קיימת כמה דורות ומחזיקים הרבה זמן. אז זה לא כת.  דבר שיש לו מסורת והמשכיות הוא יציב. הרב ההוא שעשה עבירות עם נשים הוא לא ממשיך שושלת של רבי נחמן, הגם שיטען כך. 

אני לא חושב שאפשר ממש לשים קו מה כן ומה לא.
יש סימן לגבי כספים גדולים, כשאנשים מאבדים את כל הרכוש שלהם, ונותנים כספים בסכומים עצומים למנהיג, זה סימן מובהק למישהו שמחפש לשלוט. מי שצריך שליטה אבסולוטית כדרישה, זה בעייתי. 

גם ניתוק הקשר עם המשפחה והחברים זה סימן מובהק של כת. 

מה לגבי ניתוק קשר עם משפחה לא דתית? 

מה פתאום, לא לנתק, אף אחד מהרבנים הרציניים לא יגידו לנתק קשר. אומרים לא לנסוע עם הילדים לשם, או שההורים יבואו אל הזוג הדתי ושההורים יכבדו בלבושם. ההנחיה הזו כמדיניות לכולם וכקו זה בהחלט בעייתי. לנתק קשר ממשפחה דתית בכלל אין סיבה וזה סימן מובהק. אלא אם כן יש מקרים סוציאליים נניח כשהאמא מתערבת בשלום בית. אבל זה מקרים קיצוניים ובעייתיים, לא שיטה לכולם ולא בלי סיבה.

אפילו קהילה כמו (נוקט שם של אחת החסידויות הגדולות) שדורשת כספים, זה עדיין בגבול, מעשרות לקהילה זה בגדר הפניית הצדקה לעניי עירך. האבסולוטיות של לתת הכל למנהיג – כסף או כשרונות או רכוש- היא הבעייתית. כשמדובר בקביעה לאנשים היכן לתת המעשרות זה עדיין לגיטימי, זה רק מעשרות שממילא נותנים לצדקה.

צריכים להעריץ את העקרונות שבן אדם נושא, את מה שמתבטא בו. לא רק אותו כערך.
כשיש שיגעונות לא מזיקים, לא נורא. לא קל לענות על הסיפור הזה. של מיהו כת.

כשהרב קובע בעצמו את השידוך- זה עוד מאפיין של שליטה בעייתית. מה שרגיל בחסידויות סגורות, זה שההורים מבררים ופוסלים ולרבי באים רק לברכה הסופית. אצל כתות הרב קובע את השידוך לכולם מלכתחילה. 

או שהוא מפרק בתים- בלי סיבה- אי ההיגיון שבדבר, כשזה בלי סיבה, זה הבעייתיות שמורה על כת. הרב צריך לפתור שאלה כשהיא עולה מהאנשים עצמם, לא סתם לפי קפריזה שלו אנשים יתגרשו. אדם צריך להתנהל בעצמו והשאלה נוצרה אצלו. אם הרב יוזם את ההתערבות הזו בחייו, זו הבעייתיות. 

אני יכול גם להזהיר כאן, על הדרך, משרלטנים שמפרקים שידוך בגלל שם וגימטריא שלא מתאימה. שאין סיבה הגיונית בין הזוג לפרק. כל ההתנהלות הזו של חוסר היגיון היא סכנה.
שידוך צריך להיות מתאים על פי שכל, לא על פי קריזה של מנהיג או גימטריא. נכון שיש פה ושם אצל האדמו”רים שהם מורים על שידוך מסוים, וזה עדיין יהיה בגבול הסבירות. ופירוק בית אף פעם לא יהיה בלי סיבה.

הרב, מה לגבי ציטוטים מהגמרא ומהזוהר, שהביאו לאותן נשים כדי להתיר חטאים עם אותם רבנים? 

אפשר להשתמש עם התורה ועם הגמרא להרבה דברים רעים, אין מה לעשות. לא זכה, נעשית לו סם המוות. לא להתרשם מכל ציטוט גמרא שמישהו מביא כדי לחטוא. 

הגמרא מביאה שני נביאי שקר שרצו לחטוא עם הבת של נבוכדנצר, כל אחד מהם אמר שקיבל נבואה מהשם שהיא צריכה לחטוא עם הנביא השני. אבא שלה אמר שזה לא מסתדר לו כי הוא יודע שאלוקי היהודים שונא זימה. ואז הוא קרא להם ועשה להם מבחן לנבואה וגילה שהם נביאי שקר. הייתה לו מספיק תבונה להבין מה ה’ רוצה על אף שהיה גוי רשע. 

מה שרבנים מעדות מסוימות מניחים יד על ראש מכוסה של אישה, זה מותר על פי תורה כמו לחיצת יד עם כפפה, לחלק מהשיטות בהלכה. מותר ורצוי שנשים תדענה גם את ההלכות הללו, כי מתוך שיודעים מה מותר הלכתית, מבינים גם את מה אי אפשר להתיר בשום צורה.

הגמרא אומרת בעירובין פרק ב’, לומדת מהפסוק “יד ליד לא ינקה רע”, שאפילו מי שקיבל תורה מה’ כמו משה רבינו, לא ינקה מדינה של גיהנום אם יגע באישה נשואה. כלומר אין רב, אפילו משה רבינו, שהוא מעל לחוק הזה שכל כך בסיסי בתורה שלנו.

הרב יום טוב חשין, משפיע בחסידות ברסלב

הרב חשין הסכים לדבר בשמו המלא לכתבה, מפאת חשיבות הנושא. הוא עוסק בזה רבות עקב המשבר האמוני הגדול שחוללה פרשת החטאים של אותו רב שלקהילתו השתייכו שרה ומרים שהתראיינו לכתבה. הוא העביר לנו את מיטב שיעוריו בנושא, ואני מגישה כאן לקהל הקוראות את תמצית דבריו המחכימים.

  

“כאשר אנחנו מעריצים רב, זה בגלל שאנחנו מעריכים ערכים מסוימים, כמו תורה ויראת שמים. בגלל שאנחנו מעריכים ערך של ענווה, או יראת שמים, או תורה, אנחנו מעריכים את האדם. ההערכה לצדיק היא לא בגלל האדם שהוא אלא בגלל הערך שהוא מגלם. כי להבנתינו, ממה שאנחנו רואים, הוא מגלם את הערך הזה של תורה וה’ ויראת ה’ בצורה מעוררת הערצה. ולא כי הוא הוא.

בברסלב מצטטים את האמירה של רבי ננחמן “לזרוק את השכל” וללכת בפשיטות אחרי האמונה. אז העניין הוא כזה, כל יישום של תורה בחיים, לפני עיון בו עצמו, צריך לראות את התמונה הכוללת של התורה, כי תמיד יהיה ערך אחר שמאזן אותו. ולכן “סיני ועוקר הרים- סיני עדיף”. הגמרא אומרת להעדיף את הבקי על פני החריף, כפוסק. ומדוע? כי מי שיודע את כל התורה יידע את הערך המאזן ולא יתלוש לנו ערך אחד כמו המשפט לעיל, בלי האיזון שלו. 


אנשים של כתות, תולשים את מה שמתאים להם מתוך המקורות כדי לקדם אג’נדה מסוימת. הוא דואג שמושפעיו לא יכירו את המקורות האחרים. אז כנגד כל הציטוטים שהם מצטטים, לא רק שיש ציטוטים סותרים כנגדם, אלא יש לנו מסכת הוריות, מסכת שלימה שמלמדת אותנו איך תלמיד שהגיע להוראה צריך להתייחס לטעות של בית דין שהורו הלכה בטעות. כלומר, עניין הציות לסמכות הוא מוגבל, והתורה שבעל פה היא מערכת שמבקרת את עצמה ומאתגרת את עצמה כל הזמן ואין סוף פסוק בזה, רש”י כותב כך- נכדיו קובעים אחרת. כשיש ראיות חזקות, ההלכה נפסקת לפי המסקנה של מי שאיתגר את התפיסה שהיתה קיימת עד אליו. לא כל אחד שישאל שאלה יפרק בניין שלם, אבל אם השאלה חזקה מספיק אז בהחלט כן, היא משפיעה על פסיקת ההלכה. רבי עקיבא אייגר בא 500 שנה אחרי רשב”א ושואל שאלות קשות שכל מעיין לא מצליח ליישב את הרשב”א לפי זה, ולכן יפסקו כמו רבי עקיבא אייגר. אף אחד מגדולי ישראל לא חוסה בתוך מטריה שבגלל שהוא גדול אי אפשר לערער עליו. כל הגמרא זה שאלות של הטלת ספק “מנין לך” או דרישה לחכם שיביא תימוכין לדבריו.
מה שהתפתח בחסידות, זה שמשפיע מחנך את תלמידיו לזריקת השכל או ביטול מוחלט לרבי, אבל ברור שלדבר הזה עלול להיות מחיר. 



גם אישה, שאין לה בכלל רקע למדני ולא יודעת על מסכת הוריות או על מנגנון הפסיקה שבו רבי עקיבא אייגר מקשה על חכמים שהיו לפניו, היא אמורה להיות קשובה לאמת הפנימית שלה, לחוש הטבעי שלה. אחרי ששומעת משהו, הרצאה או שיעור תורה או רעיון, לנסות להרגיש איזה הד הדברים הללו עושים בליבה, ואם יש משהו חשוד- לשאול אחרים ולהעביר את הדברים הלאה. 

הקדוש ברוך הוא נתן לכל אדם מצפן. הגמרא מספרת שעבר תנא וראה מישהו מטפל בשדהו בשנת השמיטה. התנא מיחה בו על העבירה, והאיכר ענה לו, לעקל בית הבד אני צריך (פעולה המותרת בשנת השמיטה). ענה לו התנא- הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות. כלומר ענה לו במשחק מילים, רק הלב יודע אם הערמת פה כדי לעשות מלאכה אסורה או עשית משהו מותר רק כדי לתחזק.

מה שעושים ראשי כתות זה הטפה אגרסיבית של האדם שלא יאמין בתחושות הלב שלו, שידע שהלב שלו זה יצר הרע והרהוריך על הצדיק זה תוצאה של גאווה ויצרים שלך. 

כשאנחנו מנסים לנתח מה קרה לפלוני ולפלונית שעזבו את אותו רב ברגע שהאמת עליו התגלתה, רואים שזה אנשים ונשים שנתנו מקום לקול הפנימי ולאמת הפנימית שלהם, ועזבו כי הרגישו שמשהו פה לא בסדר. בלי שום ידע מוקדם על מסכת הוריות. כששומעים הרצאה, צריך לשבת חמש דקות ולבדוק עם עצמינו, אם האדם שמולנו מכר לנו איזו אמת פנימית ואמתית, או שעשה עלינו מניפולציה, שטיפת מוח,  לשעבד אותנו לצרכיו. כל בן אדם יכול להרגיש את זה אם הוא רק קשוב לעצמו. כמובן, ככל שיודעים יותר מהמקורות, אותן מקורות יהדות שבשמם ראשי כתות שולטים באנשים, אז יש לאדם יותר כלים להתמודד מול המניפולציה. 

ה’ אמר לנוח שהוא רוצה להביא מבול, ונוח מיד ציית להוראה ובנה תיבה. בחסידות הוא נקרא רעיא שטיא בלשון הזוהר, שהוא מיד עשה ולא התווכח למען הדור שלו עם ה’ שלא יביא את הרעה. הדוגמא שאנחנו לוקחים כסמל ומופת היא מאברהם אבינו, שהתווכח עם הקדוש ברוך הוא. כלומר התווכח עם הסמכות הכי גדולה, והוא לא ציית אלא עוד העז לומר לה’ מה מוסרי ומה לא, “השופט כל הארץ לא יעשה משפט, חלילה לך מהמית צדיק עם רשע”. אז חסידי הציות יאמרו, מאין לך מה מוסרי ומה לא? ה’ קובע מה מוסרי ומה לא! ואין מחשבותינו מחשבותיו! אין לך שום חוש צדק, אתה עפר ואפר. ה’ יודע כמה צדיקים יש בסדום, מה זה בכלל לפנות אליו בטענות על מוסריות וצדק?  אז כן, גם אם הסמכות הכי גדולה אומרת משהו שהמוסר הפשוט מתנגד לו,  אז שואלים ותוהים ובאים בטענות על זה. 

גם משה רבינו, כשה’ אומר לו הרף ממני ואשמידם ואעשך לגוי גדול אחרי חטא העגל, משה מתווכח ולא מסכים. גם במצרים, הוא בא בטענות כלפי ה’ למה הרעות לעם הזה.
איפה שזה נוגע לאינטרס האישי, כמו עקידת יצחק הבן האישי שלו, אז אברהם מבטל את השכל והרגש כלפי ה’. אבל כשזה נוגע לסירוב מצפוני, ה’ רוצה ממנו אישור להחריב את סדום/ להשמיד את עם ישראל, הוא לא מוכן. הוא לא מבטל את השכל והמצפון שלו בפני ה’ אלא שואל ומקשה.

גם בנות צלפחד וטמאי המת בפסח, באו למשה בטענות כי האמינו בתחושה הפנימית שלהם, שראו אי צדק בחוק הקיים, ושאלו למה ניגרע. הם לא הסתפקו בציות והרכנת ראש. ביהדות יש כל הדרך עמידה איתנה על החוש הפנימי של האדם, מתוך אמונה שהחוש הפנימי הזה יביא לידי גילוי פן משלים של רצון ה’, כמו ההלכות שנתחדשו על ידי בנות צלפחד ופסח שני שנתווסף על ידי הטמאים. 

זו בעצם המהות של תורה שבעל פה, שהיא בעל פה ומתחדשת ומורכבת גם משכלם ומסקנתם של פוסקי ההלכה ולא רק ממה שקיבלו מה’ במתן תורה. כמו בסיפור תנורו של עכנאי, שהקדוש ברוך הוא אומר נצחוני בניי, שה’ ובית דינו מחכים להכרעת בית דין של מטה והלכה נקבעת לפי חכמים ולא לפי בת קול או מופתים. כמו בצלאל שה’ רצה שמשה יתייעץ עם הקהל. כלומר יש דיאלוג בין ה’ לבין עם ישראל שה’ רוצה את דעתם.

גם בבריאת העולם כתוב נעשה אדם, כדי ללמד דרך ארץ שה’ התייעץ במלאכי השרת. משה טען כנגד זה למה נכתוב ככה זה עלול להביא לאמונה טועה של שניות חס ושלום שיש עוד בורא. ה’ אמר ובכל זאת. לקח את הסיכון של הטועים כי עד כדי כך חשוב להעביר את הרעיון שהגדול צריך להתחשב בדעתו של הקטן ולצרף את דעתו של הקטן להחלטותיו ולא להחליט לבד. 

אין רעיון ביהדות שאין לו מחיר. אם נדגיש ונקצין רעיון מסוים, יהיה לזה מחיר בתחום אחר.  כל הרעיון של זריקת השכל וציות וקבלת עול זה כמובן חשוב, צריכים ‘ביטול’, ו’לכתך אחרי במדבר’, ו’נעשה קודם לנשמע’. אבל לרעיון הזה יש מחיר מאוד כבד אם לא מאזנים אותו עם הערך המשלים.  

אז כן, זה שאומרים לאדם להיות עם המשקל ביד ולעמוד על המשמר מאוזן, זה לא קל. אי אפשר ללכת לישון בעמדה של סירוב פקודה תמידי שנערער על כל דבר כי זה הרס היהדות. ואי אפשר ללכת לישון בעמדה של ביטול תמידי שנותן פתח לניצול.

הסכנה או ההקצנה של העצמאות המחשבתית היא חוצפה ועזות מצח, והסכנה של הציות היא מחיקת האדם כולל מצפונו ויראת השמים שבו. זה איזון מאתגר, לא הטפה להקצין לצד אחד. אלא קריאה להקשבה לקול הפנימי שבלב. 

אפילו ניקח את הרבי מליובאוויטש שחסידיו מעריצים אותו ללא סייג,  אז מצד אחד הוא דורש ביטול אליו, ומצד שני הוא משאיר המון בחירה לחסידיו ומפנה לסמכויות אחרות כמו רופא ידיד או רבנים מקומיים. ומה שאפשר ללמוד מהרבי עצמו, זה שהוא עצמו כביכול בא בטענות לסמכות הכי גדולה, טוען כלפי ה’ על אורך הגלות ועל הצרות ודורש ממנו להביא גאולה. 

המסקנה מכל האמור, שזכותינו לתבוע ולעמוד על שלנו כשאנחנו יודעים בבירור שהרצון הזה הוא נקי לה’, עם קשה עורף למעליותא- לדעת לעמוד על שלנו מול סמכות, מול רב, מול הבעל.

והאיזון הוא בין שתי תנועות נפש סותרות. כשאישה תשתדל להיות קשובה ללב שלה, היא תדע מתי צריך להיות אישה כשרה עושה רצון בעלה למרות שזה מתנגש עם הרצון שלה, ומתי זה ניצול לרעה של סמכות שמוחקת ממנה את העצמיות שלה והאישיות שלה. שיש משהו אפל בציות הזה. 

ונחזור לנושא הכתות, כל כת משתמשת במקורות הרגילים לגבי ציות. כל ראש כת מנצל את חובת הציות לצרכים שלו. אבל הם צריכים בזה עוד שכבה כדי  להפוך לכת- לא רק חובת הציות. איפה משרטטים את הגבול בין הדברים, קשה עד בלתי אפשרי. 

כשהאיש הופך להיות הערך, זה מאה אחוז כת. כשהיה אצל אותו רב נגדו נלחמנו, ערך של קדושה, ולכן העריכו אותו כי הוא קדוש, זה בסדר. ברגע שהתפרסמו עליו הסיפורים שהוא נוהג היפך הקדושה, ועדיין נשארו חסידים שלו, זה מורה שהוא הערך פה, והוא מעל לחוק, והוא הצדיק וככה זה והוא לא צריך הצדקה או תימוכין להנהגותיו. וזו בעיה גדולה.

נניח ניקח נושא ביהדות, של צדיק ורע לו, זו שאלה מאוד גדולה ומהותית איך יש צדיק שרע לו, הרי ה’ מבטיח בתורה אם בחוקותיי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, כלומר התורה היא זו שקושרת טוב רוחני (חוקותיי) לחיים טובים בגשמיות (גשמיכם בעתם).  

 יש תשובות על זה שסותרות את מראה עינינו, כלומר עונים “מי שנראה לך צדיק אינו באמת צדיק או יש לו חוב מגלגול קודם”, או ש”הרע אינו רע באמת, רק נראה כך ובעצם טומן לך טוב יותר גדול.ששתיהן תשובות שאומרות לנו לא להאמין למציאות הנראית לנו בעיניים.

השאלה היא, למה אף אחד לא עונה תשובה הרבה יותר קלה- בא לו לה’ לעשות לצדיק רע, הוא לא מחויב לכללי ההיגיון והמוסר שלך להיטיב עם צדיקים. 

אלא, שהאמת הפנימית והעמוקה של כולנו היא שטבע הטוב להיטיב, ולא ייתכן שה’ יעשה רע לטובים. ולכן השאלה במקום וממשיכה להוות כר נרחב לדיונים בהגות היהודית. היהדות לעולם לא מוחקת את ההיגיון הבסיסי הזה. ההפקעה של הקדוש ברוך הוא מכבלי מוסר הגיוניים יש לה מחיר גבוה. וזה מה שאנשים נדרשים לבדוק עם עצמם, האם הם מצויים במקום שמוחק להם את המצפן הפנימי הטבעי הזה.”

דבריו של הרב חשין מעוררי מחשבה, ומניחים על כתפינו אחריות גדולה, שאולי לא הורגלנו בה. 

מטה המאבק בעושק הגננות, ניתן ליצור קשר באמצעות:

תוכלו גם להקשיב ל: