כדי להרויח כסף צריך לעזוב את התורה?
21/05/2023
אין תגובות
מעשה בבחור חסידי שהיה תלמיד חכם גדול הלומד בכולל, כי מה פתאום שתלמיד חכם כמוהו יתפרנס ממשהו שאינו משרה תורנית. ואם אין משרה תורנית, אז
איך השפיעה שיטת הלימוד הליטאית – על הישיבות החסידיות והחב”דית והאם המטרה לשמה נוסדו הישיבות, עודנה בעינה? * כיצד התחילה תופעת ה’נשירה’ מהישיבות, ומה גרם לה להגיע לממדים נוראים? * איך נוצר מצב של ריבוי הסגנונות של ישיבות – מול קו אחיד של מוסדות חינוך לבנות? והאם ישנו פתרון פלא למצוא מסילות לליבו של כל ‘תמים’, בכל ישיבה?! * כתבה שפורסמה בעיתון החב”די “דרך המלך”
מזה תקופה אני עוקבת אחר הפרסומים, הכתבות והמאמרים בנושא חינוך, שמועלים בבמות השונות בליובאוויטש. נוכחתי לראות שכמעט וכל נושאי החינוך, סבבו סביב עולמם של הבנים, החל מסוגיות ופולמוסים אודות דרכי הוראת הגמרא וכלה בתופעת נשירה מהישיבות.
האם ישנם רק בנים בחב”ד? האם חינוך הבנים דורש יותר אנרגיות מאשר חינוכן של הבנות? ואיך זה שבעוד רובן של הבנות, נשארות באותה המסגרת למשך כל זמן הלימודים בבית הספר היסודי ובתיכון, הרי שבעזרת הגברים מוקמת (כמעט) בכל שנה ישיבה חדשה, עם כותרת ייחודית: “לבחורים שלא מתאימים למסגרות הרגילות”….
תוהה אני, מה עובר בראשם – ובעיקר בליבם, של אותם בחורים יקרים, שנולדו כילדים חב”דיים נורמטיביים לחלוטין, אך מתי שהוא במהלך הדרך, התקשו להשתלב במסגרת. ופתאום, מצאו את עצמם מסולקים מהישיבה אל ארץ גזירה, על ידי הר”מ, המשפיע או ראש הישיבה, כשבאמתחתם ‘צידה לדרך’ מתייגת ומעליבה: “בחור שלא מתאים למסגרת”.
האם הבנות קורצו מחומר שונה, שאצלן לא קיימת תופעה זו? למה התופעה הזו מתרחשת רק אצל בחורי הישיבות? האם בעזרת הנשים נמצאות רק חכמות, גאוניות ובעלות יראת שמים מושלמת?-
בתוך עמי אנכי יושבת. מכירה ומודעת היטב למצבן הלימודי וגם החסידי של אחיות התמימים, ובכל זאת, המציאות מוכיחה שכולן זכו ולומדות תחת קורת גג אחת, במסגרת זהה ושוויונית.
נכון, בתוך מוסדות החינוך עצמם, ישנה חלוקה למגמות ורמות שונות של למידה, אך התיוג והפערים לא נוראיים כל-כך, זאת מכיוון שהדגש מושם בעיקר על הנהגה חסידית ולא על ציונים. “בת חסידית” נחשבת כל בחורה צנועה שאומרת חת”ת, בעוד ש”בחור חסידי” יהיה מי ששוקד על הגמרא ומצליח. ולצורך ההשוואה הקוטבית, בעוד התמימים בישיבות, מפוזרים בין הישיבות המקוטלגות ברמות לימוד כאלה ואחרות, הרי שהבנות כולן – גם זו שתקבל 100% במבחן, כמעט בלי ללמוד וגם זו שלא תעבור בגרות – לומדות ומתחנכות באותו מוסד חינוכי.
חקרתי לעומק את נושא הישיבה החרדית בצורתה כיום ותוצאות המחקר מוצגות כאן בפניכם. דברי מן הסתם יצרמו לאוזניים רבות, בעיקר בהנהלות הישיבות ולכן עלי להקדים: כתבה זו הינה תוצאה של תחקיר אובייקטיבי, והוא מבוסס על מקורות ונתונים עובדתיים.
בשיעור שמסר הגאון החסיד, הרב יוסף אברהם הלוי העלער[i], ראש ‘כולל אברכים’ שעל ידי מזכירות הרבי, ומרבני הבד”ץ, קבל על מצב הישיבות – שלא מותאם לתלמידים, וקרא לשינוי המערכת, לפי מצבם של התלמידים בישיבות, בהתאם למצב הדור שאחרי השואה .
”לפני השואה”, טען הרב העלער, “שלחו לישיבה רק את המצטיינים, ואילו הבינוניים ומטה נשארו בבית אבא ללמוד מקצוע ולגדול כיהודי פשוט וירא שמים, תוך כדי קביעת עיתים לתורה – לפי יכולתו של הנער. ואילו בימינו נכפה הקו הישיבתי, שמיועד רק למצטיינים, על כלל הילדים שנולדו בבתים חרדים.
אף אחד לא מנסה לבדוק האם כל התלמידים מסוגלים להחזיק מעמד, בשעות הלימוד הארוכות ולהבין את הגמרא, או שמא מסלול זה מכניס אותם לכישלונות חוזרים ונשנים עד להידרדרות ביראת שמים ח”ו.
”גם בין החכמים והמצטיינים יש שוני בהעדפת הלימוד”, טוען הרב העלער, “ישנם תלמידים שאמנם לא מצטיינים בגמרא, אבל בלימוד הלכה הם יפרחו ויצליחו מאד, וכך בשאר נושאי הלימוד. לא לחינם אמרו חז”ל “לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ” – אילו הייתה ניתנת לבחורי הישיבות אפשרות הבחירה באילו חלקים מהתורה הם רוצים ללמוד ולהשקיע יותר, סביר להניח שכולם היו לומדים במרץ ובחשק. האחד בגמרא לעיון וחברו בגירסא, ובהספק של עוד ועוד דפים. תלמיד אחד היה משקיע ומגיע לתוצאות יפות בלימוד הלכה וחברו יגלה בקיאות בתנ”ך ומפרשיו, במשניות או באגדות ומדרשים”.
דבריו של הרב העלער בהחלט חדים ונוקבים ובכדי להבינם כיאות, מן הראוי לקבל סקירה קצרה על התהוות הישיבות בצורתן הנוכחית:
במשך מאות שנים, בתקופת ימי הביניים באירופה, היה לימוד התורה בשנות הנעורים, אזורי ולא פורמלי. כלומר, המנהג הרווח היה שכל נער, בהגיעו לגיל מצוות, קבע את מושבו בבית הכנסת העירוני ולמד – בעצמו, עם חברותא או בסיוע אביו (אם אביו היה למדן) או עם הרב המקומי. קהילות עשירות ומכובדות החזיקו ישיבות, שכפי הנראה נועדו לבחורים מבוגרים יותר. ישיבות אלו קמו ונפלו, בהתאם לראש הישיבה, כאשר גאונים מפורסמים משכו אליהם למדנים מכל האזור. זוהי התמונה העולה מתיאוריו של אדמו”ר הריי”צ ב’ספר הזכרונות’.
בראשית המאה ה-19, לאחר פטירתו של הגר”א, ייסד תלמידו ר’ חיים מוולוז’ין את ישיבת ’עץ חיים’ בוולוז’ין., בכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא ר’ חיים בעשרת ימי תשובה שנת ה’תקס”ג, במכתב גלוי אל “אוהבי התורה” בליטא, ובו הכריז על הקמת הישיבה[ii] . ישיבה זו הייתה המודל הראשונה למושג ‘ישיבה’ כפי שהיא מקובלת כיום. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז’ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש”י ותוספות.
הישיבה בוולוזי’ן, שילבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה והקפידו בה על סדר לימוד בקיאות, בו למדו את כל הש”ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף גמרא – 12פעמים בממוצע ובימי שישי, למדו את פירוש הרא”ש, על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים הייתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות ה”חפץ חיים”, שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז’ין, רבים מתלמידי הישיבה כבר בגיל ארבע עשרה ידעו ש”ס.. (נא להשוות לתלמידי ימינו, בבקשה…) על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום.
בעקבות ישיבת וולוז’ין הוקמו ישיבות רבות בסגנון דומה– ובסופו של דבר הפכה צורת לימוד ישיבתית זו למקובלת במרביתן של הישיבות, למעטן שינויים קלים.
כעיקרון, המודל שהקימו ישיבות ליטא היו ועודן המודל העיקרי לחיקוי. למעשה, גם ישיבת ’תומכי תמימים’, שנוסדה על ידי הרבי הרש”ב בשנת תרנ”ז, נבנתה ברוח זו, והיא נועדה לצעירים רווקים בלבד שגלו מביתם למקום תורה, ואכלו ‘טעג’ [‘ימים’] בבתי הקהילה.
לעומת הקו הליטאי שאומץ גם על ידי חב”ד, הרי שבפולין וגליציה, שם רוכזו הישיבות הכלל-חסידיות, לא היו כמעט ישיבות כאלו כי אם “שטיבלאך”, כלומר, בתי מדרש בהם ישבו ולמדו בצוותא אברכים צעירים ובעלי בתים ותיקים, המתגוררים במקום.
ישיבת “חכמי לובלין” של ר’ מאיר שפירא הייתה מהראשונות שהביאו את המודל הליטאי לפולין ושכללה אותו בדמות ישיבה לצעירים בלבד, במבנה מפואר עם תנאי פנימייה מלאים., זאת במטרה, להשוות את תנאי חייהם של בחורי הישיבה, לאלו של הסטודנטים. מודל כלכלי זה נשאר והועתק לכלל הישיבות החרדיות כיום.
שיטת המיון והקבלה לישיבה הייתה חדה וברורה ,– רק מצטיינים נשלחו ללמוד , ואילו השאר נפלו היו חשופים להשפעות הרחוב ההרסניות של אז, היישר אל זרועות תנועות ההשכלה והציונות.
לאחר השואה האיומה, ובעקבות חוק חינוך חובה, שונתה השיטה וכל הורה ירא שמים שלח את בנו לישיבה, על מנת שימשיך לשמור תורה ומצוות. כך בעצם השתנתה הישיבה, והפכה ממקום לימוד גרידא – למסגרת תורנית, שמטרתה לשמור על יראת השמים של הנערים.
אך שימו לב: המטרה אמנם השתנתה, אולם לא נעשה אף שינוי בדרך, באמצעים או בקו החשיבה, על מנת להשיגה; הלימוד נשאר באותה המתכונת של הישיבות הישנות; – א. לימוד גמרא בלבד. ב. שעות רבות ביום. ג. לימוד עצמאי ובלי הרבה עזרה והסברים.
למעשה, השיטה שהושלכה על כלל התלמידים – שמטרתם ומטרת הוריהם הייתה שיגדלו בישיבה כיהודים ויראי שמים, ולאו דווקא למדנים – שיטה המותאמת למצטיינים אוטודידקטים בלבד.
ואכן, בתוך דור או שניים, התפתחה והתרחבה תופעת ה”נושרים” שלא עמדו בדרישה הלימודית הגבוהה והם נשלחו לחסדי הרחוב והשפעתו ההרסנית. במרוצת השנים, טאטא הציבור החרדי את התופעה המבישה, מתחת לשטיח.
גם כיום, למרות המודעות ואין-ספור הדיונים, הכתבות והתחקירים על התופעה – הגורמים לה, לא משתנים., והישיבה במתכונת הליטאית אליטיסטית, נשארת במתכונתה, ול”נושרים” האומללים, מוצעות מסגרות שונות ומשונות, אליהן הם נשלחים, רק לאחר סדרת כישלונות צורבים ומשפילים., ולרוב, אחרי התדרדרות גם בתדמית העצמית ובעיקר ביראת שמים.
למרבה הצער, מופנות הטענות כלפי ההורים, להם מציעים לשלוח את הילד למסגרת המעליבה מלכתחילה. ואכן, רוב ההורים מסרבים להיענות להצעה, היות והם רוצים ובצדק, שגם אם הילד לא יגדל כלמדן, לפחות יתחנך כחסיד וירא שמים, לצידם של בחורים חסידיים.
לא, לא רק סטיגמה עומדת כאן על הפרק. העובדה שנער שמבחינה לימודית ממוצב באמצע העקומה, נאלץ לשהות בישיבה שמצבם של חבריום לא מזהיר מבחינה חסידית, בהכרח תשפיע גם על רמתו החסידית.
אם מטרת הישיבה היא לשמור על יראת השמים של התלמידים, כפי שהוכח לעיל, מדוע שאבא חסידי ישלח את בנו למוסד שעשוי להוריד את בנו ברמה חסידית?! ושאלת השאלות: מדוע לא מגיעה לנוער החרדי מסגרת אחידה לכולם, בה יינתן מקום גם לבחור שלא מסוגל ללמוד גמרא כל היום?!
קריאה לשינוי הישיבות תיתקל, בייחוד אצלנו, חסידי חב”ד, בזעקות שבר: “כך קבעו רבותינו נשיאנו” ו”אין לשנות דבר בתומכי תמימים!”
אך הביטו וראו: מה הייתה שיטת הקבלה לתומכי תמימים בליובאוויטש? האם כל ילד שנולד לבית חסידי בנעוועל נשלח לשם? לא ולא. לתומכי תמימים הייתה שיטת קבלה מפרכת, קפדנית ובעלת רמות סינון מחמירות – אף יותר מהישיבות ליטאיות: תלמיד נאלץ לעבור גם מבחני לימוד, בהם נבחנה יכולתו השכלית וגם ועדת קבלה חשאית, שעקבה אחר הנהגותיו ודיווחה להנהלה, האם הוא ירא שמים ובעל מידות טובות . קרוב לוודאי, שרוב התלמידים כיום בישיבותינו, לא היו עוברים את אחת מוועדות הקבלה המחמירות הללו.
לאמתו של דבר, “תומכי תמימים” בליובאוויטש הייתה ישיבה אליטיסטית וייחודית שיצרה ”תמימים” מזן מיוחד, גם חכמים וחריפים וגם יראי שמים ובנוסף לכך, גם בעלי מסירות נפש ששימשו “חוד החנית” במלחמת הדת שבערה אז.
כיום, משמשות ישיבות חב”ד כמסגרת חינוכית ולימודית המיועדת כביכול לכל ‘תמים’ חב”די, אך למרבה הצער, הן מתאימות רק לכארבעים אחוז מהנוער החב”די. השאר נושרים, נשירה גלויה ובעיקר סמויה, ישנם תלמידים שאמנם שורדים במאמצים עילאיים את שנות הישיבה, אולם תקופת הישיבה מציפה בפיהם טעם רע, שלרוב משפיע על חייהם כחסידים.
למחנכים, קשה להבין את הקושי שבו נמצאים התמימים הללו, היות והם נמנו בישיבה על אותם ארבעים האחוזים, ששייכים ללימוד גמרא כל היום. [ראו מסגרת[ וכך נוצר שיח של חרשים; ההורים נגד המורים, הרבנים משליכים את כל הצרות על האינטרנט, והתמימים, בנינו היקרים, מה יהא עליהם? לאיזו מערכת חינוך אנו מכניסים את הילדים שלנו? האם לא הגיעה העת לשינוי?!
כפי שהוזכר במסגרת, בהשוואה לבנות, קיימות אצל בנים בעיות שכיחות יותר של לקויות למידה, שנותנות את אותתם על קשיי הבחורים בלימוד הגמרא. אולם קיים הבדל נוסף בין בנים לבנות והוא מיקומן של הישיבות.
הבנות נשלחות ללמוד קרוב לביתן, על פי המיקום הגיאוגרפי ועל בית הספר מוטל התפקיד לקבל את הבנות ולהתמודד עם חינוכן, בידיעה שזו היא האוכלוסייה שלהו. סילוק בת מבית הספר, כמעט ולא שכיח. גישה זו קיימת אצל הבנים אמנם בתלמוד תורה, אולם היא משתנה בישיבות; אם תלמיד הגיע, לצורך הדוגמא, מבית הוריו שבעפולה ללמוד בישיבה בפתח תקווה , אין לישיבה בעיה לשלוח את התלמיד מהישיבה, הלא ממילא ישנן ישיבות רבות. הצוות עשוי להקל ראש בשליחת בחורים לבתיהם. ריבוי הישיבות רק מקל עליהם את נקיפות המצפון, מתוך נקודת הנחה, שכל תלמיד ימצא בסופו של דבר, ישיבה שתתאים לו איכשהו.
חשוב להבהיר: אין בכתבה זו בכדי להטיל חלילה דופי בצוות הישיבות או בעבודתם המסורה למען חינוכם של התמימים. זו עובדה שאין ביכולתם להתמודד עם הפער שבין הדרישה הישיבתית ליכולת הקוגניטיבית של רוב הבחורים. הבעיה איננה בצוות שמסלק בחור, אלא המערכת הישיבתית שמטילה צורת לימוד אליטיסטית על כל תלמידי הישיבות.
בכתבה הבאה אפרוש בעזרת ה’, את הצעתי לשינוי בתומכי תמימים, בצורה שגם תשמור על הסדרים שקבעו רבותינו נשיאינו, וגם תאפשר מסגרת אחת גדולה ומכילה לכל תלמידי התמימים – ללא הבדל בין תלמידים גאונים לתלמידים בעלי כישרונות ממוצעים ומטה.
אשמח לקבל הצעות מהקוראים. בכך נתרום לדיון ער ופורה, שיגרום בעזרת השם לחולל שינוי אמתי ומעשי במערכת הישיבות הקיימת.
בעקבות הכתבה הקודמת קיבלתי תגובות רבות. תגובות חמות ומעודדות מהורים ומרבנים מחד, ותגובות מסויגות של ר”מים ומשפיעים מתוך המערכת הישיבתית. האחרונה היתה אחידה למדי- “יש ישיבות לנושרים”. בנוסף לכך שהם אינם אובייקטיביים להעיד בעניין שנוגע אליהם ודורש מהם שינוי, הסידור נוח להם מאוד- מעין “פח אשפה” חלילה אליו אפשר לזרוק את כל המתקשים בישיבה. ולכן, כבר בכתבה הקודמת הדגשתי שאין טעם לשלוח בחור אחרי שעבר את כל המסלול המשפיל והמתסכל לישיבה כזו, ואף הורה חסידי לא ישלח לשם מלכתחילה ילד רגיל רק בגלל קושי לימודי. אחזור ואומר- ישיבה בימינו, בימים של חוק חינוך חובה, אינה מקום למצטיינים בלבד. ישיבה בימינו הינה בית חינוך שנועד לגדל חסידים יראי שמים[vi]. ולכן ישיבה לא יכולה להציב רף גבוה כל כך לכלל הבחורים, אלא דרוש שינוי מערכתי שיכיל את כל ילדי אנ”ש, בדיוק כמו מערכת החינוך של הבנות. אין לצפות מילד ללמוד שש שנים מקצוע בו הוא נכשל שוב ושוב, וזכותו של הילד הרגיל לקבל חינוך בישיבה רגילה, ללא ההשפלה והתיוג של “אינו מתאים למסגרת הרגילה”. על הישיבה הרגילה להתאים עצמה לתלמידים רגילים, ויפה שעה אחת קודם. אציין שקיבלתי תגובות חמות ונלהבות מרבנים חשובים ביותר, ביניהם אנשי חינוך.
ברצוני להדגיש כי דיון זה הינו אך ורק על הפן הלימודי בישיבות, ולא על אספקטים נוספים ושונים כגון חינוך פנימייתי, או תופעת סילוק התלמידים. תופעת הנשירה קיימת במידה מסויימת גם אצל הבנות, והידרדרות ביראת שמים ישנה גם בהשפעת מצב קשה בבית ו/או הורים שאינם מהווים דוגמא אישית, ולא רק בגלל תסכול לימודי. בכתבות אלו אני מתמקדת בקושי הלימודי הנכפה על בחורים בינוניים ומתקשים, שהתסכול או העדר ההצלחה בלימוד מפנה אותם למחוזות אחרים של פורקן יצרים וחיפוש אחר תחושת הצלחה במקום זרים. מקובל לחלוטין ש”מעיפים” בחור מישיבה בגלל בעיה חמורה וקיצונית ביראת שמים, שמא ישפיע על חבריו לרעה. אולם קודם לכן ראוי להתבונן מהיכן החלה ההידרדרות, האם הבחור סובל כבר מימי התלמוד תורה מבעיה לימודית? האם הוא מקבל ציון 50 בגמרא באופן קבוע? האם הוא יושב מתוסכל מול חומר לימודי קשה במשך שעות רבות מדי? כל אלו עלולים להוביל להידרדרות רוחנית. ורק באלו כתבה זו מתמקדת, כי רבים הם, רבים מדי, הבחורים שלא מסוגלים לעמוד בעומס הלימוד הישיבתי.
לפני שאפרוש בפניכם את התוכנית אסכם את התגובות לכתבה הקודמת.
אמא כאובה לבן “נושר” כתבה שבנה הוא ירא שמים וחסידי, ואילו ניתנה לו האפשרות ללמוד קצת פחות שעות וחומר יותר קל, לא היה נושר. למסגרות המיוחדות לנושרים הוא לא התאים כיוון שהוא בחור חסידי, ולכן היא העדיפה שיישאר בבית ויעבוד במקום חסידי, העיקר שלא יהיה במקומות הללו, בהם הוא עלול להיות מושפע מחברים לא טובים. יששכר טנטלבוים מביתר עלית כתב שהרבי כבר הקדים רפואה למכה בייסוד בתי הספר למלאכה ומן הראוי שנחזיר עטרה ליושנה ונקים את המסגרת הנ”ל מחדש. לעומתו טענה מרים פילצר, אף היא מביתר עילית, שלפני מאה שנה אנשים קיבלו חוסר שוויון כמובן מאליו, חוסר שוויון כלכלי או שכלי. ואילו כיום כולם שואפים להשוות עצמם לסביבתם ולא להיות שונים, ולכן אף אחד לא ישלח לישיבה לא רגילה. מה גם שבסופו של יום, אף הורה לא ירצה לשדך לבתו בחור שלא למד בישיבה. הפתרון לדעתה של מרים הוא לאפשר גמישות מקסימלית במסגרות הקיימות, בלימוד שונה ובמבצעים, העיקר שלא ייזרקו בחורים מחוץ למסגרת הרגילה.
הרב יגאל פיזם, איש חינוך בעצמו, כתב בפירוט רב על הבעיות במערכת הישיבתית, ולטעמו ההבדל בין הבנים לבנות הוא בחוסר ההכשרה וחוסר ההתאמה של הצוות לתפקיד, כיון שהמורות למדו דידקטיקה ודרכי הוראה ואילו הר”מים נבחרו רק משום שידעו ללמוד בעצמם, מה שודאי לא מוכיח על יכלתם ללמד או לחנך. הרב פיזם מציע תוכנית שינוי כוללנית: לייסד ועדת חינוך שהיא מעין “משרד החינוך” של חב”ד, שתקים בית ספר לר”מים. בוועדה ישבו אנשים שתפקידם לחבר מבחנים אחידים לכל התלמידים, לבצע אבחון שוטף על מצב התמימים בכושר למידה, בקריאה, כתיבה, הבנת הנקרא, כושר הבעה בכתב ובעל פה,ושליטה במושגי יסוד של הגמרא. ועוד ועוד.
לעניות דעתי, כאישה וכבוגרת מוסדות החינוך של הבנות, אין הבדל כל כך גדול באיכות הצוות, ואדרבה ראה ראיתי אנשי חינוך נהדרים ודידקטיים במיוחד בישיבות, לעומת מורות שלמדו ויש להן תעודה אבל חוסר ההתאמה שלהן לתפקיד זועק לשמים, בין בהוראה ולמידה ובין בחינוך. אנשים רבים מתוכנו שעדים לסיפורי נשירה קשים, נוטים להאשים את הרב הזה או הר”מ ההוא, בשעה שהמערכת עצמה הינה כעץ בשלכת שמשיר את עליו, ללא תלות באדם זה או אחר. גם במערכת החינוך של הבנות ישנן מורות לא מתאימות ומורות נהדרות, וגם אצל הבנים ישנם רבנים ור”מים מסורים ונפלאים שמעניקים את כל כוחם לחינוך בנינו. חלקם יכולים ללמד את המורות פרק בדידקטיקה טובה. נכון הוא שהשתלמות בדרכי הוראה תמיד תועיל, אך כל עוד הדרישה מהתלמיד היא למעלה מכוחותיו- הכישלון בוא יבוא. גם עם המורה הכי טוב ומסור ומקצועי. וכעת להצעת השינוי.
מטרות התכנית:
1) מניעת נשירה עד ל-100%
2) הגברת מוטיבציה בקרב כלל התלמידים, אהבת לימוד התורה בכל רמה שהיא
העקרונות לפיהם עיצבתי את התוכנית:
א. מבחני מיון בתחילת הדרך, בהם ייבדקו התחומים בהם הילד חזק יותר.
ב. כתוצאה ממבחני המיון, יחולקו הילדים באופן שרירותי למגמות: גמרא, הלכה, משניות תנ”ך ומדרש. סדר היום בישיבה יהיה מעט שונה בכל מגמה, ובמגמות גמרא והלכה יהיה כמו הסדר הרגיל כיום- שעות רבות כפי שקבעו רבותינו נשיאינו. כך תישאר גאוות יחידה לאלו שנבחרו למגמה זו, מבלי להפחית מערכם של האחרים שיצליחו בלימודיהם במגמות האחרות.
ג. עיקר העיקרים- יראת שמים. בישיבה המכילה את כולם ייתכנו גאונים ה”מחפפים” בנטילת ידיים ליד המיטה וזוכים לגערה מהמשגיח, לצד בחור פשוט שלומד משניות המקפיד על קלה כבחמורה ומקושר לרבי בכל נפשו. כך ניישם את העיקרון החסידי השם דגש על הנהגה ויראת שמים, ולא דגש על מצוינות לימודית שנכפה עלינו מהישיבות הליטאיות. שבחם של היהודים הפשוטים מנעוול ישוב ויעלה.
ד. הכוונה בלימוד הגמרא- לא רק למתקשים אלא כחלק מתחילת הלימוד בישיבה קטנה. לא ניתן לצפות מילד, גם מילד חכם, שידע מעצמו כיצד ללמוד גמרא. יש לבנות שיטה אחידה ומסודרת בה יונחו ר”מים לא רק להשיב על שאלות ולמסור שיעורי פלפול, אלא להקנות לילדים מלכתחילה ארגז כלים נכון להבנת מבנה ויסודות הגמרא.
במערכת החינוך הכללית, ישנם מצטיינים בכמה תחומים. לדוגמא- אדם חכם מאוד יוכל להיות מהנדס, וחברו יוכל להיות רופא. שניהם מצטיינים, אבל בתחומים שונים לחלוטין. הוא הדין בתורה. יש לנו גמרא, אבל יש גם הלכה, תנ”ך, משנה, מדרשים, חסידות, קבלה וספרי חקירה. כולם נכללים בהגדרת לימוד תורה, וכולם קדושים. אפשר בהחלט לאפשר מגמות שונות באותה ישיבה, כאשר בכל מגמה יש תוכנית לימודים מסודרת עם מבחנים בכל תקופה. בכל מגמה יצטרכו גם ללמוד מעט גמרא, אך יתר הזמן יוקדש לחלקי התורה האחרים. בסיום הישיבה תינתן לתלמיד תעודה על הבחינות. ברגע שניתן לתלמיד אפשרות ללמוד במגמה שבה לא ייכשל אלא יצליח ויתמלא סיפוק מלימוד תורה, כבר נמנע חלק גדול של נושרים שלא מסתדרים עם הגמרא.
לצערי המצב בישיבה קטנה הוא, ש”זורקים את הילד למים” מתוך הנחה שיידע כיצד לשחות בים הגמרא. גם אם ניתן לילדים המתקשים פחות שעות גמרא, עדיין צריך שהשעות הללו תהיינה אפקטיביות והוא באמת יידע כיצד לגשת לסוגיה. הגמרא כתובה בארמית, ללא פיסוק וללא תיחום בין סוגיות. עלינו להעניק לילד כלים כיצד ל”סדר” את הגמרא, אם על ידי חוברות שמסייעות ואם על ידי כתיבה מחדש במחברת בצורה מפוסקת ומסודרת שתקל על הבנת הסוגיה. אין צורך להמציא את הגלגל- כבר ישבו אנשים חכמים ונבונים ופיתחו שיטות נפלאות להקניית לימוד הגמרא, שיטת זילברמן ועוד[vii], הדבר היחיד שנדרש הוא לשלוח את כל הר”מים בישיבות הקטנות להשתלמויות בשיטת הלימוד. כל עוד השיטה היא לזרוק את הילד למים, גם ילד חכם יבזבז את הזמן מול הדפים חלילה, במקום ללמוד. אלא אם כן התמזל מזלו, כלומר אביו יודע ללמוד, והסביר לו בדיוק כיצד לגשת לגמרא. או בחור מוכשר במיוחד, אוטודידקט שמבין כל חומר בעצמו. אלא שאז נשאלת השאלה, מדוע אנו משלמים לר”מים ולמלמדים באם הקניית החומר תלויה בנו ההורים. אפשר בהחלט לשקול מעבר לגמרא מתורגמת לעברית במגמות השונות, או לאפשר לתלמידים בעלי קושי שפתי שימוש בגמרא כזו. אציין את הגברת שרה כץ מכפר חב”ד, שיצרה שיטה ללימוד גמרא ומשנה באמצעות תבנית, וזכתה להנחיל את השיטה למורים רבים בחינוך הממלכתי דתי, אפשר בהחלט להביא את הר”מים של הישיבות הקטנות להשתלם אצלה בשיטה זו.
אלו שיבחרו ללמוד גמרא, יקבלו תעודה על איזה מסכתות נבחנו. בכך תעלה המוטיבציה פלאים, כיון שכיום אף אחד לא מכיר בבחור כמה מסכתות למד, והוא יכול להעביר שנים בבטלה חלילה ולהיקרא “בחור ישיבה”. מובן מאליו שלבחור שסיים את הש”ס תהיה תעודה מיוחדת. כמו שבלימודי חול, להבדיל, יש בחינה של 3 יחידות לימוד ויש של 5 יח”ל, כך תהיינה רמות שונות של תעודות לבחורים שלומדים גמרא. כאשר יש יעד מוגדר לכבוש, המוטיבציה גוברת.
ישנם בחורים המוכשרים יותר בתחום ההלכתי, ויעדיפו למצות כשרונותיהם בתחום ההלכה. גם עבורם תהיה מערכת לימוד שתכלול את כל הטור שו”ע ושאר פוסקים, כך שבסיום הלימודים יהיו בקיאים בהלכה עם כל המחלוקות והפסיקה המגוונת, וייבחנו ללימודי סמיכה בתוך כתלי הישיבה.
לבחורים שאינם מוכשרים דיים ללמדנות או רבנות, נקים מסלול הכולל לימוד תורה כללי, כלומר סוגיות מתאימות בגמרא, פרקי האגדות בגמרא, מעט תנ”ך עם מפרשים, משנה, ומדרשים. ובכך נוכל לדרוש אותה רמה של יראת שמיים גם מהבחור שקיבל 60 בגמרא בעבר, וגם מהמצטיין שלומד הלכה.
בתוכנית כזו יש חשש שמא יזלגו המצוינים לכיוון הקל יותר וילמדו במגמה נמוכה מרמתם. אז ראשית, לבחורים לא תהיה בחירה אלא ישובצו באופן שרירותי לאחר מבחני המיון בתחילת הלימודים בישיבה קטנה. בנוסף, בסיום הישיבה יקבלו כל התלמידים תעודות, זהות בצורתן אך שונות בתוכנן, שיעידו על התלמיד באיזו מגמה למד ומה הספיק. והעיקר, שהצוות ייטע בתלמידים המצוינים גאוות יחידה של אלו שזוכים ללמוד בדיוק כמו בתומכי תמימים. בדרך הטבע כל תלמיד רוצה להצטיין ולהוכיח שהוא מהטובים, וגאוות היחידה של מגמות גמרא והלכה תמשוך לשם את כל מי שמסוגל. כך נפתור גם את בעיית המחוננים שכיום לא מספיק מאתגרים אותם, וכאשר יהיו בקבוצה שכל כולה מצוינים, יקבלו אתגר לסיים את הש”ס, לסיים סמיכה וכדומה.
שמעתי כמה טענות בנוגע להענקת תעודות, שלכאורה מחקה את תעודת הבגרות ולכאורה מפחיתה מה”לימוד לשם שמים” ולא לשם תעודה. תשובתי לטענות אלו היא: ראשית, בתלמוד תורה כן מעניקים תעודות וציונים ופרסי “חתן תורה”, ולא שמענו טענה זו, ומבחן התוצאה הוא שדרך זו מגבירה מוטיבציה. שנית, בתעודה אין הכרה מהמדינה או תועלת כלכלית או אחרת. יתירה מזו, גם אלו הלומדים לבגרות בגמרא לא מרוויחים מכך מאום כיון שהמדינה לא מכירה בזה לשום צורך. היחידים שלומדים תורה שלא לשמה ומרוויחים מזה, הם העוברים את מבחני הסמיכה לרבנות, שגם זה רווח רחוק ולא מובטח, או לחילופין בחורי ישיבה ליטאיים שמובטחת להם דירה כאשר יוכיחו התמדה ושקידה. ברוך השם, בחורינו לא דורשים כסף תמורת השידוך עמם, למרות ששווים לא יסולא בפז כ”תמימים” הלומדים תורה לשמה ותורה שלימה. ולכן מתן תעודות אינו סותר לימוד לשם שמים.
למגמות של גמרא והלכה ילכו החריפים והבקיאים, אחרים יכולים ללכת ללמוד מדרשים ותנ”ך ועדיין להרגיש חלק בלתי נפרד מהישיבה. בסדר חסידות הם ילמדו עם משפיע תניא, בעוד במגמות גמרא והלכה ילמדו מאמרי חסידות עמוקים כיאה לתמימים בעלי עמקות. כמובן שהטבלה מיועדת לישיבות חב”ד, אך אם התוכנית תוסכם, אפשר להתאימה לכל ישיבה שהיא, המיועדת לכלל הנוער החרדי ולא רק למצטיינים.
מובן שהתוכנית הנ”ל היא רק הצעה ואינה בבחינת כזה ראה וקדש, אולם העקרונות לשינוי המערכת צריכים להיות אותם עקרונות שהנחו את התוכנית הנ”ל.
אשמח לשמוע דעות נוספות של הורים, אנשי חינוך ומשפיעים, בנוגע לתכנית.
מעשה בבחור חסידי שהיה תלמיד חכם גדול הלומד בכולל, כי מה פתאום שתלמיד חכם כמוהו יתפרנס ממשהו שאינו משרה תורנית. ואם אין משרה תורנית, אז
לנסוע באוטובוס מעורב להופעה נפרדת מאמר שנכתב מטעם יוזמת “בית הזיקוק” זכויות הפרט החרדי בישראל בין עסקני הציבור החרדי הפוגעים פגיעה אנושה בזכויות הפרט של
מלחמת שמחת תורה תשפ”ד כתבה שפורסמה במגזין “נשים” של מקור ראשון משהו מתחיל לזוז “כשאני הייתי נער בן 19, לא היתה לי בחירה אם להתגייס
תפיסת המשפחה במגזר החרדי היא שמרנית מאוד במובן הזה שאינה מאפשרת גמישות. במקרה של הורים גרושים, שמראש נחשב מצב לא רצוי, מעדיפים את המבנה המוכר
המגזר שלנו מוסלל לעבודה בתחום החינוך, כך שאני מוקפת במורות וגננות. ההסללה לכיוון זה נובעת במידה רבה מתנאי העבודה של המורים המאפשרים הורות נינוחה יותר
במגזר שלנו אין הרבה חשיבה ומודעות לנושאים של מאקרו כלכלה. לצערי גם בציבור הרחב ובתקשורת הכללית אין שיח מדויק ומקצועי בנושא, ורוב האנשים מסתכלים בצורה
להזמנת הרצאה או סדנא השאירו פרטים
