בבית יעקב שהקימה שרה שנירר בקרקוב, לא היה תקנון צניעות מוגדר. גם בבית יעקב בארץ ישראל, בעבר היו מקבלים כל בת שרצתה בחינוך חרדי, מכל בית שהוא, ואפילו אם אמה לא מקפידה על צניעות. לא רק זה;  אפילו בין המורות התגלו בעיות צניעות.

ולכן, כצעד מונע, פתחו מספר מורות בשביתה עד אשר יוכנס תקנון צניעות שיחייב את כלל המורות בבית יעקב. וזה היה התקנון: כל המורות חייבות לכסות את שערן (משמע, לפני התקנון זה לא היה ברור כלל) ילבשו חצאית ולא מכנסיים (!), החצאית תכסה את הברך, וצריך לגרוב גרביים. ארבע כללים. זהו.

איך משם הגענו לתקנון מפורט לעייפה ובו איסורים על ג’ינס, שסע, גרב כותנה, עגיל לא צמוד, חצאית ארוכה (!), ועוד אלפי כללי לבוש והתנהגות על כל צעד ושעל?

לטעמי, המניע לתקנונים הוא סוציולוגי ולא דתי. באה אישה בשנות החמישים לחייה, לא כל כך רזה ולא כל כך יפה, ואוסרת על צעירות יפות שהתחתנו זה עתה לאסוף את הפאה לקוקו או צמה. מה מניע את הכלל הזה?

הרי לפני רגע, שיערן היה אסוף לקוקו ארוך או צמה. אם קוקו או צמה זה לא צנוע, אז גם קודם החתונה זה לא היה ראוי. בעיני, תקנה זו היא אמירה: בנות צעירות, אני מקנאה, ולכן אנא היו כעורות, אנא שוו לעצמכן מראה בוגר מגילכן, אל תנסו להיראות נערות (על אף שאתן באמת צעירות). תשימו על הראש רק פאה בתספורת “קארה” מבגרת ושוו לעצמכן מראה “יאכנע” ככל האפשר, עם חצאית שלושת רבעי בלתי מחמיאה שמשמינה את הרגליים, וגרביים בצבע דוחה במיוחד.

כל הנ”ל לא קשור להלכה; זה המצאות של נשים מבוגרות שמעולם לא חוו נשיות טבעית בלתי מדוכאת. שמתכחשות לקיומן. תוסיפו לזה אופי פולני של אישה שמציק לה שאחרים נהנים, שאוהבת לגרום לאחרים להרגיש שהם רעים והיא נאצלת, וקיבלתם מורה לצניעות.

רוצים לקרוא עוד? כנסו ללינק: