טור נוסטלגי שמתגעגע לימי הספריה בעמנואל של ימי ילדותי, בה ספרנית חרדית אצרה עבורינו ספרים מכל העולם וצינזרה אותם במסירות. הצנזורה הקטנה של רומנטיקה או מילים לא מתאימות היא כאין  וכאפס לעומת הצנזורה הנוכחית שילד חרדי חווה, כשהספריות התרוקנו לחלוטין מכל תכני השביעייה הסודית ומלאים אך ורק בתכנים שנכתבו על ידי יוצרים חרדים. כל ספרות העיון על מלחמת העולם השניה, ספרות הילדים היפה והקלאסית של אריך קסטנר, נעלמו ממדף הספרים של הילד החרדי המצוי.

הקצנה זו של העולם החרדי קרתה בעקבות שינוי הערכים שעבר על המרחב החילוני/ מערבי. עד מלחמת ששת הימים לא היה הבדל גדול בין מסרי החינוך המערבי לחינוך החרדי: בכל מקום חינכו ילד לכבד את הוריו, לשמור על כללי המוסר וערכי המשפחה, להיות נאמן ללאום ולמסורת.

ככלל, הספרות הכללית היתה עם טון חינוכי, ולא רק סיפורי. את החלל של ספרות ספציפית שתחנך לערכי התורה והיהדות, מילאו סופרים דתיים כמו רחל אליצור, הרב להמן, הרב זריצקי, וזלדה.

עם בוא המרדנות של שנות השישים, בו איבד המרחב החילוני כל רסן, הסתגרנו לנו לתוך ד’ אמות של ספרות חרדית בלבד. בתחילה לא היה כל כך מה לקרוא, אז לקחו קלאסיקות וצנזרו; אולם אחרי שנים של כישרונות מבורכים בציבור שלנו, כבר יש מבחר גדול ומגוון של ספרות חרדית אותנטית.

אנחנו אוהבים להתגאות בעובדה שילד חרדי קורא בממוצע פי שניים ויותר מילד לא דתי. אולם מה הוא קורא? קריאת ספרים מרובה אמורה להוסיף לאדם תכונות כמו שפה עשירה, כלים רבים לבחון, לנתח, לערוך, להסתכל.

אינטלקט, הפשטה, העלאת רמת שיחה, ידע בנושאים שונים, תפיסה רחבה של העולם. תכונות אלו לא יושגו באמצעות קריאה מצומצמת שנכתבה על ידי סופרים מזן מסוים בתקופה מסוימת; הרחבת אופקים לא יכולה להיווצר בצמצום אופקים שכזה.

באופן אישי אני מקפידה לקנות לילדיי את הספרים שליוו אותי בילדותי