תפיסת המשפחה במגזר החרדי היא שמרנית מאוד במובן הזה שאינה מאפשרת גמישות. במקרה של הורים גרושים, שמראש נחשב מצב לא רצוי, מעדיפים את המבנה המוכר של אמא פלוס אבא חדש וילדים באותו בית, ולהתעלם מאביהם הביולוגי שכבר לא חי איתם. מורכבות של קשר עם האב שכבר אינו נשוי לאמא נחשבת לא רצויה. אבא אינו רק אבא, אלא מתווה את הקו של הבית, ראש המשפחה במלוא מובן המילה. אך כאשר הוא מתגרש, משפחות רבות מעדיפות לנתק את הקשר של ילדיו עמו לא רק בגלל האמוציות שיש לאישה כלפיו אלא כי התפיסה הרווחת לא מכירה במשפחות מורכבות שבהן לילד יש בעלה של אמא, ואבא.
כתוצאה מכל זה אנו רואים תופעה נפוצה מאוד של ניכור הורי. עזבת את האישה? שכח מהילדים. בחסידויות סגורות זה קורה באופן הפוך מגדרית, העזת להתגרש? תשכחי מהילדים. האישה המבקשת להתגרש נחשבת סוררת שהעזה לפרק משפחה ולכן העונש הוא להסית את ילדיה נגדה.
אמנם, ניכור הורי אינו עניין השייך דווקא למגזר החרדי, אך עדיין רווח יותר בגלל אותה שמרנות. בנוסף, כאשר אחד ההורים עובר שינוי מבחינה דתית כגון מודרניות או מעבר למגזר הדתי לאומי, או אף יציאה בשאלה, הצד השני בטוח משום מה שזו סיבה מוצדקת לניכור הורי, שהרי סטית מהקו שעליו הסכמנו לחנך את הילדים. כאשר אין דרך ארץ שבאה לפני התורה, אין הורות שבאה לפני דרך חינוכית; יש רק דאגה אחת, להמשכיות השיטה החרדית אצל הדור הבא.
בטור הנוכחי אני מפרטת מדוע התפיסה הזו שגויה גם על פי תורה, והיא עצמה סותרת את החינוך שלנו לערכי התורה ובראשם לכיבוד הורים. אי אפשר לנכר ילד לאביו כי אביו לא מספיק דתי, הדת עצמה דורשת מהילד לכבד את אביו. שלחו את הטור למי שאתם חושבים שזקוק לו, ונרבה בעולם טוב לב אפילו בין אלו שהתגרשו.
