מעשה בבחור חסידי שהיה תלמיד חכם גדול הלומד בכולל, כי מה פתאום שתלמיד חכם כמוהו יתפרנס ממשהו שאינו משרה תורנית. ואם אין משרה תורנית, אז לא מתפרנסים. הוא התחתן, ונולדו לו ילדים. ללידה השישית, הם נסעו במונית שירות בשבת. כאשר תהו סובביו על המניע ההלכתי שוודאי הניע תלמיד חכם כמוהו לבחור דווקא במונית שירות, מכל האופציות האחרות של נסיעה בשבת ללידה, הם לא ידעו דבר אחד: הוא בחר במונית שירות כי זו היתה האופציה היחידה מבחינה כלכלית, הוא הוציא עליה את עשרים השקלים האחרונים שהיו לו בכיס. הילד השישי נולד למשפחה חסרת כל במובן הכי מילולי. לא היה כסף למונית רגילה ובטח לא להחזקת רכב. האיש הזה כבר אינו דתי כיום, ואינו מאמין, לדבריו, במציאות אלוקית כלשהי. עד כדי כך. הפסדנו תלמיד חכם מסיבה מאוד עגומה- חינכנו אותו ואת כל סביבתו שללכת לעבוד זו לא אופציה לתלמיד חכם. שרוחניות וגשמיות סותרות זו את זו. שאם הוא רוצה רוחניות, זה לא הולך יחד עם עבודה ריווחית ותכנון כלכלי הגיוני.
לצערי, הסיפור הזה אינו חדש, והעוני כמניע לעזיבת הדת כבר היה במלוא עוזו במזרח אירופה במאה התשע עשרה. סבא רבא שלי עזב את הדת ואת אירופה בכעס בדיוק מהסיבה הזו, כמו אלפים רבים של צעירים יהודים בתקופתו. הסיבה שלא לומדים לקחים מההיסטוריה וממשיכים לחנך שחיים טובים חומרית= חילוניות, או שיראת שמים= הסתפקות במועט, היא, כי לא יודעים היסטוריה. גם הנשים החרדיות שעושות בגרות, לומדות על תקופת ההשכלה בצורה מוטעית, כביכול רק החילוניות מבחוץ סחפה צעירים אל מחוץ לדת, ולא לומדים על התנאים הקשים חומרית בתוך הקהילה הדתית שהובילו צעירים לחפש מקום טוב יותר בחוץ.
טור שפרסמתי בנושא מנתח את הגישה הזו על שלל היבטיה וקורא למחנכים ולהורים החרדים: תאפשרו לילדים להבין שחיים טובים בגשמיות אינם סותרים לתורה ולמצוות. קריאה פשוטה בפרשת “והיה אם שמוע” תוכיח לכם את זה.
